לפני שנים, כתבתי מאמר "ניתוקים והתנתקויות רגשיות במשפחה", המופיע באתר. המאמר זכה לאין ספור צפיות ושיתופים. מסתבר שמדובר בנושא רגשי המעסיק הרבה יותר אנשים משאנו יכולים לתאר לעצמנו. מעט אנשים מדברים על כך ומוכנים להודות שגם הם מתמודדים עם הנושא. בעיקר, כאשר מדובר ביחסי הורים ילדים בוגרים, בו כשלון בהורות הוא המוטיב המלווה.
אנשים המנוכרים ומנותקים מבן משפחה (באשמתם או באשמת האחר) חווים עצב וכאב עמוקים, חוסר וודאות ותחושת דחייה. אנשים אלה מייחלים לחיבור מחדש ורצון להחזיר את הגלגל אחורנית בו היו יכולים להימנע ולמנוע את הניתוק. ישנם כאלה המכחישים את רצונם לחזור לקשר, בעיקר משום שהפגיעה קשה ואין רצון לחוות כאב באופן חזרתי. הפתרון מבחינתם הוא ניתוק ואף ניכור ממשי.
רבים מתארים את כאב הניתוק כאילו מישהו גדע חלק מגופם. צלקת שאיננה מצליחה להגליד, פצע פתוח שנראה כלא ניתן לתיקון ולשינוי. הכאב נוכח מרבית הזמן ומטבע הדברים יש לו השפעה על הרווחה הנפשית והאושר האנושי.
מדוע הדבר משפיע כל כך? אדם שלא חווה ניתוק משפחתי לא יבין מה ה"ביג-דיל"? אנשים אומרים "למה אי אפשר פשוט להתגבר ולעבור הלאה?". אדם אשר חווה ניתוק, ישאל את עצמו: "למה זה כל כך מפריע לי, גם אחרי שנים?".
ניתוק, הרחקה והתרחקות הם חוויות קשות, למרבית האנשים. הטבע האנושי הוא כזה שהאושר האישי תלוי בקשרים אישיים שיש בהם בטחון, קבלה, הכרה וידע מה אנו יכולים לצפות מהקרובים לנו. באופן טבעי, ההקשרים של תכונות אלה הם ביחס לבני משפחה קרובים. שיבוש והפרעות בקשרים אלה, מותיר בחוסר אונים, בתחושת איום על הביטחון והרווחה הבסיסית של האדם. חיים עם לחץ תמידי, הנושא לא מרפה.
לחץ כרוני נוגס במשאבים הרגשיים והגופניים. בעיקר כאשר אין דרך להשתחרר מגורמי הלחץ. אנשים מתארים ריחוק וניתוק רגשי כלחץ כרוני שאיננו חולף. השפעות לחץ כזה הן רחבות: צמצום היכולת להתמודד עם בעיות חיים אחרות, השלכה על קשרים אחרים, מצב הרוח נפגע ופוגע בבריאות הרגשית והגופנית. כך זה אצל אנשים החווים ניתוק, ניכור והתרחקות.
ניתוקים נעים על גלים לפעמים גבוהים ולעיתים נמוכים – מצבים אשר משתנים בקלות: פעם הדברים נראים נוראיים ובפעם אחרת יש לנו יכולת הרגעה וויסות עצמי, ואמונה שזה לא נורא והדברים יסתדרו בעתיד. כפי שאמרה לי מטופלת שקיים נתק בינה לבין אחד מילדיה: "הרגשות שלי לא השתנו, אני אוהבת אותו, אני פשוט לא מבינה. אני לא יודעת מה לעשות. לכאורה, אני צריכה להתרגל ולקבל את הבחירה שלו, אבל זה אוכל בי כל חלקה טובה. אני באותו מקום שהייתי לפני שנה ושנתיים, דבר לא זז. אני משתדלת לקבל את המצב, אבל יודעת שלא ממש מצליחה גם אם במהלך היום אני מניחה לזה מעט. ככל שעובר הזמן יש לי פחות תקווה ואני מרגישה עצובה יותר…".
בבסיס רגשות אלה עומד הקשר הראשוני, שיש לו השפעות במהלך כל החיים. כאשר קיים בסיס בטוח עם אנשים המלווים אותנו בכל מהלך חיינו, קיים גם בטחון שבעת הצורך יגנו עלינו פיזית או פסיכולוגית. בשל עוצמתן של חוויות ההתקשרות המוקדמות הללו, אנו ממשיכים לצפות ולרצות שבני המשפחה יעניקו לנו נחמה ותמיכה שאנו זקוקים לה. אבל, כאשר קשרים אלה סדוקים ושבורים, התגובות הרגשיות תהיינה קיצוניות.
איבוד באמצעות ניתוק מעוררת את המערכת הרגשית הקדומה והראשונית של היעדר ואובדן. נתק מאנשים משמעותיים (הורים, ילדים, אחים) שאין להם תחליף, מוביל לחרדת נטישה, ופגיעה בכל מערכות היחסים האחרות. ניכור וריחוק יש בו כאב נטישה המשחזר לעיתים תחושת עבר טראומטיות.
ניתוק ובעקר ניכור מחוברים לתחושת דחייה אישית וחברתית. אדם הוא יצור חברתי הזקוק לשייכות ולשבטיות. לכן דחייה היא חוויה כואבת ובלתי נסבלת, מאיימת על הערך והביטחון העצמי. כדי להימנע מתחושות קשות אלה, במקרים רבים אנו עושים מאמץ חוזר לסלוח, להשלים ולהתקרב. ושוב פוגעים, נפגעים ונכנסים למעגל סגור של קרבה-מרחק. קשה מאוד לחיות לאורך שנים עם ניתוק, לכן נעשים מאמצים לתקן. ישנה שאיפה לוודאות ולסגירת מעגל, אבל לא תמיד היא יכולה להתקיים. אנו ממשיכים לנסות לפרקי זמן מצליח ולפעמים לא. צריך להבין שזו הדינאמיקה ולהשלים איתה. אולי לחכות לימים אחרים, טובים יותר כאשר אפשר יהיה לערוך שינוי משמעותי.
אי וודאות, מידע מוגבל ועמימות גורמים לאי שקט. כך גם עם ניכור. למרות שהאחר נעדר פיזית, הוא כל הזמן מלווה אותנו ב"נוכחותו" הנעדרת. השאלות מה קורה איתו? מה הוא חושב או מרגיש? האם הוא זוכר או מזכיר אותי? הם חלק בלתי נפרד מהלך החשיבה. חוסר וודאות, איננו מאפשר תנועה לכוון עיבוד הקשר שאבד וחשיבה יצירתית כיצד נעים למקום אחר.
לסיום, אנשים רבים נמצאים במצוקה כתוצאה מניתוק ואובדן קשר מאנשים הקרובים להם. לחץ כרוני יכול להשפיע עליך ועל מערכות היחסים האחרות שלך.
לכן, אל תהססו לקבל עזרה מקצועית. יעוץ ממוקד בהתמודדות עם ריחוק וניכור או עבודה לקראת קבלת האחר ופיוס חלקי או מלא.