מי מאיתנו לא סובל לפעמים מהתקף חרדה "קטן" הגורם לנו לתחושה קלה של חוסר אונים. בחיי היום יום ישנם מצבים נורמטיביים המעוררים חרדה ופחד, איתם אנחנו מתמודדים, בעיקר, משום שהם לא פוגעים בתפקוד שלנו.
תחושת חרדה, במידה מסוימת, היא תגובה נורמאלית למצב של לחץ, למעשה היא הכרחית להישרדותנו. מאידך, ברמות גבוהות שלה, היא עלולה להתפתח לכדי הפרעת חרדה. הפרעת חרדה היא אחת ההפרעות השכיחות בקרב מבוגרים וילדים כאחת. מבוגרים הלוקים בחרדה ידווחו לרוב על פחד קיצוני במצבים מסוימים, או על דאגה מוגזמת.
אחת השאלות המרכזיות המתעוררות היא ההבחנה בין פחד מקובל, לבין חרדה הפוגעת ברווחה הנפשית של האדם ובתפקודו. במקרים רבים של חרדה, הסימנים הרגשיים והגופניים של החרדה לא יתעוררו לעתים קרובות ולא יגרמו באופן ישיר למצוקה, אבל יובילו את האדם להתרחק ככל הניתן מהגורם שנתפש על-ידו כמאיים.
לתחושות חרדה ופחד ישנן תופעות גופניות דומות. ההבדל ביניהן הוא בגירוי היוצר אותן – תחושת פחד עולה מול מצב ספציפי שנתפס כמאיים (כמו לדוגמא פחד מפני כלב אימתני ולא מוכר, הבא מולך), בעוד חרדה היא רגש שלילי מעורפל שלא נראה קשור לגירוי חיצוני מסוים והוא נתפס כמהווה סכנה עתידית העלולה להתרחש. בנוסף, הפחד מקושר יותר להתנהגויות אקטיביות ספציפיות, מצבים שאנחנו יכולים לשלוט ולהלחם בהם. בעוד חרדה, היא תוצאה של סכנה שנתפסת כבלתי ניתנת לשליטה או שלא ניתן להימנע ממנה ומכאן שהיא הולכת ומתעצמת.
ישנה סכנה שחרדה תתפתח להפרעת חרדה, המביאה איתה התקפי חרדה המוכרים גם כהתקפי פניקה. משמעות השם נובעת מתחושת בהלה קשה המתרחשת שוב ושוב בלי שתהיה סכנה מציאותית או אובייקטיבית. אדם הסובל מהתקף חרדה חוה אפיזודות של בהלה הגורמת לו להרגיש כאילו יש לו התקף לב או שהוא פשוט עומד להשתגע, ללא כל סיבה נראית לעיין. הוא מרגיש דפיקות לב, כאב או אי נוחות בחזה, הזעה, רעידות, תחושות של דקירות, שריפה פנימית, תחושה של חנק, גלי חום ו/או קור, בחילה ותחושת אי נוחות בבטן, פחד ממוות, פחד מאובדן שליטה ועוד.
ישנם מספר מצבים שבו האדם עלול לחוש התקף חרדה: מצב אחד הוא שההתקף מגיע "משום מקום" – ללא כל אזהרה וללא כל סיבה נראית לעין. מצב נוסף, הוא שהאדם חווה התקף התקף חרדה בכל פעם שעליו, לדוגמא, לעלות במעלית, לטוס, להכנס לאולם מלא אנשים, או במקומות ציבוריים וכו'. בנוסף, ישנה נטיה של האדם לפתח מצבים של חרדה לנוכח כל חוויה אותה מפרש כאיום, כאמור לעיל.
במקרים רבים של חרדה, הסימנים הרגשיים והגופניים של החרדה לא יתעוררו לעתים קרובות ולא יגרמו באופן ישיר למצוקה, אך יובילו את האדם להתרחק ולהימנע, מהגורם שנתפש על-ידו כמאיים. כך, שההימנעות עלולה לגרום מצוקה ואף פגיעה בתפקוד. אם הפחד או ההימנעות מגיעים לדרגה שבה, האדם נמנע בקביעות מסיטואציות מעוררי חרדה ופחד, כדאי לבדוק את הנושא אצל גורם מקצועי.
פעמים רבות המטופל הלוקה בהפרעת חרדה מגיע קודם כל לגורמים רפואיים (רופא משפחה, רופאים מקצועיים, חדר מיון), ולעיתים לוקח זמן עד שהרופאים מזהים שמדובר בהתקף או הפרעת חרדה ולא בבעיה גופנית. לעיתים, אורך זמן רב לגלות שמדובר בהתקף חרדה, בגלל הסימפטומים הגופניים המגוונים.
במקרים רבים, גם לאחר שהגורמים הרפואיים מאבחנים, שמדובר בבעיה שמקורה נפשי ולא גופני, האדם עצמו שסובל ממנה, לא תמיד מאמין ומקבל שהבעיה היא נפשית. למרות שרופאים יכולים לחזור ולומר שאין מדובר בבעיה גופנית, קשה לקבל אבחנה זו והאדם משוכנע שהרופא טועה ולכן אינו פונה לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל בהפרעה, ממשיך להתרוצץ מרופא לרופא מבלי לקבל מענה הולם.
תיאור מקרה
מ, בת 31, רווקה, עובדת במשרד פרסום כתקציבאית. הגיעה לטיפולי חסרת כוחות ומפוחדת. סיפרה שמזה כחצי שנה סובלת מהתקפי חרדה. בהתחלה היו אלה התקפים בודדים – אחת למספר שבועות, אך עם הזמן תדירותם עלתה. ההתקפים אירעו לאורך כל שעות היום, ולעיתים גם התעוררה באמצע הלילה כשהיא חווה התקף חרדה המלווה בדפיקות לב מואצות ובהזעה מוגברת. בטרם הפניה לטיפולי, החלה מ. בשל ההתקפים, להעדר או לעזוב באמצע היום את העבודה. בנוסף, נמנעה מ. מלצאת למקומות ציבוריים ולהיפגש עם חברים, פרט לחברה קרובה אחת, אותה שיתפה את העובר עליה.
מ. היא הצעירה במשפחה בת ארבעה ילדים, יש לה אחות אחת ושני אחים – כולם נשואים. מ. מתארת את אמה כאישה דאגנית, אבל חסרת אונים וטרודה בענייניה. אביה מתואר כאיש חסר "עמוד שידרה" וכמי שסבל כל חייו מסימפטומים שונים של חרדה.
מ. מתארת עצמה כילדה ביישנית ומופנמת, שלא היו לה חברים רבים. הייתה תלמידה בינונית. את לימודיה באוניברסיטה סיימה בקושי רב ולא פעם היה עליה לחזור על מבחנים כדי להשיג ציונים המאפשרים השגת התואר, דבר שהגביר את חוסר הביטחון שלה.
תוך כדי הלימודים באוניברסיטה, החלה לעבוד במשרד פרסום, בהתחלה בתפקיד זוטר, אך לאחר סיום לימודיה, השתלבה כעובדת מקצועית ובסופו של דבר הפכה לתקציבאית. מ. נהנתה מעבודתה ואף זכתה להצלחה מקצועית עד לשנה האחרונה, עת הגיעה "בוסית" חדשה אשר הייתה ביקורתית, נוקשה ודרשנית ומ. סבלה מאוד ממרותה. לאורך השנים, הקשרים עם חבריה לעבודה הצטמצמו לקשרים קורקטיים ועניינים בלבד. למ. מספר חברות מצומצם איתם יוצאת לבלות לעיתים וחברה קרובה אחת.
ביחסיה עם גברים לא היו קשרים ארוכי טווח, פרט לקשר אחד בגיל 23, שארך כשנה ואותו סיים הבחור מיוזמתו. מאז חשה פגועה ונמנעה מלהיפגש עם בחורים.
בפגישתנו הראשונה, ביקשתי ממ. שתספר על עצמה ועל התקפי החרדה מהם סובלת. מ. סיפרה שחשה קוצר נשימה, בחילה, הזעה מוגברת, רעד בידיים ולאחר מכן עייפות רבה וחוסר אנרגיה. בשל התקפים אלה הגיעה מספר פעמים לחדר מיון, אך שוחררה באבחנה של התקף חרדה. מ. התקשתה לקבל אבחנה זו, ערכה בדיקות רפואיות רבות ומגוונות. רק לאחר התקף חרדה נוסף וביקור בחדר מיון, הסכימה לפנות לטפול נפשי, כפי שהמליץ הרופא במיון. כך היא הגיעה לטיפולי.
לאחר שיחת היכרות ראשונה, הסברתי למ. על משמעות ההתקפים ושניתן להתמודד איתם דרך טיפול. בהתאם לבקשתה, הפניתי אותה לפסיכיאטר שאני מכירה, במטרה לבדוק את הצורך בטיפול תרופתי. היא החלה טיפול תרופתי הרגעתי, במקביל לטיפול אצלי.
בפגישות לימדתי את מ. טכניקות קלות של הרפיה, כמו לדוגמא נשימות או דימיון מודרך. הסברתי למ. שעליה לנסות ולהתאמן בהרפיה מידי יום, לחדד את יכולותיה להכנס למצב רגיעה, גם כאשר היא לא חשה חרדה. המטרה הייתה שתהיה מוכנה להשתמש בהרפיה כשתרגיש תחילתו של התקף חרדה. כמו כן ביקשתי שתרשום את מהלך התקפי החרדה – מתי, באיזה נסיבות והשמוש שעושה בתרגילי ההרפיה.
מ. המשיכה להתאמן בהרפיה. התקפי החרדה המשיכו, אך ניכרה ירידה מסוימת בתדירות ובעוצמת ההתקפים. חל שיפור ומ. חשה שהיא מתמודדת עם ההתקפים טוב יותר, שיש לה שליטה מסוימת על המתרחש. עם הזמן, החלה לצאת למקומות בילוי ולמפגשים חברתיים, גם אם לעיתים נתקפה בחרדה אך אלה היו פחות עוצמתיים וקצרים יותר.
במקביל, דיברנו על מהלך חייה, קשריה החברתיים, המקצועיים והזוגיים, על רצונה להינשא ועל תחושת האכזבה בשלב זה של חייה.
מ. מתארת עצמה כילדה מופנמת וביישנית, שנמנעה ממצבי לחץ והימצאות בעין הסערה – כך זוכרת עצמה בגן, בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה וגם בעבודה. מספרת כיצד כל חייה, נמנעה מסיטואציות שבהם חשבה והרגישה במקום לא בטוח. הדבר גבה ממנה מחיר משום שפעמים רבות חשה בודדה, לא מעורבת, מרוחקת ומתרחקת.
אם בתחילת הטיפול עסקנו בעיקר בהתמודדות המעשית עם התקפי החרדה וצמצומם. בשלב מאוחר יותר, כשחל שיפור במצבה מבחינת ההתקפים, יכולנו לדבר ולהתעמק במהלך חייה – באמונות ובדפוסים המנחים אותה שאינם מאפשרים התפתחות רגשית ובינאישית, דבר המסב לה סבל רב.
בעזרת תרגולי ההרפיה ולאחר מכן השיחות וכמובן גם הטיפול התרופתי – חל שיפור משמעותי במצבה של מ. ההתקפים הקשים הפכו תחושות קלות יותר להתמודדות ובתדירות הולכת ונמוכה. בעקבות השיפור, מ. החלה להרחיב את המעגל החברתי שלה, כולל היכרות ומפגשים עם גברים. היא החלה להאמין ביכולתה להתמודד גם עם מצבים ותחושות של חוסר ודאות, תסכול, פחד – מצבים מהם נמנעה בעבר. התפתחה בה האמונה והאמון בעצמה וביכולתה לבנות לעצמה קשר זוגי טוב ופורה. במקביל, מ. החליטה שדי לה מהבוסית שיורדת לחייה, היא יודעת את ערכה, מאמינה ביכולותיה המקצועיות ועל כן, חיפשה ומצאה מקום עבודה חדש, בתפקיד בכיר יותר. לא הכל היה ורוד במקום העבודה, אבל בניגוד לעבר, מ. מרגישה שכיום יש לה כלים להתמודד טוב יותר עם מצבים שונים שבעבר גרמו להסתגרות והימנעות.
מ. ביקשה לסיים את הקשר הטיפולי לאחר שחשה שולטת יותר בהתקפי החרדה, הם לא חלפו לגמרי אבל נוכחותם הייתה כמעט לא מורגשת. גם בחייה האישיים חל שיפור, היא החלה לצאת, להיענות לחיזורים ואף ליזום קשר עם בני זוג, דבר שנמנעה בעבר.
יש לציין שעם הזמן הצטמצם הטיפול התרופתי למינימום, אם כי נעזרת בו כאשר היא יודעת לזהות שזקוקה לכך.