בעבודה זו בחרנו להתמקד בסוגיה המעלה דילמה מרכזית בקרב האוכלוסיה
החברה הישראלית התפתחה וחלו בה תמורות מבניות מאז קום המדינה. מדובר בחברה מגוונת מבחינה תרבותית ולכן חשוב להגביר את ההבנה לרב התרבותיות שבה, ונדרשת התערבות מקצועית רגישת תרבות בכדי לקדם את האדם והחברה. אנשי מקצוע העוסקים בטיפול בבני אדם חייבים להתייחס למשמעות של הזהות התרבותית של האדם כדי להבין אותו ואת בעיותיו, לסייע לו, לטפל בו ולשפר את איכות חייו.
במאמר זה בחרתי להתמקד בסוגיה המעלה דילמה מרכזית בקרב האוכלוסיה החרדית – פניה לשרותי בריאות הנפש הציבוריים.
למרות שכיום ישנה פתיחות גדולה יותר של אוכלוסיה זו להזדקקות ושימוש בשרותים אלו, עדיין קיים קונפליקט בתוך החברה החרדית, והסוגיה המרכזית בו היא האם יש לפנות למקורות חיצוניים או לפתור את הקשיים בתוך הבית פנימה, קרי, בעזרת רבנים ו/או דמויות סמכותיות אחרות מתוך הקהילה עצמה המקבלות תוקף והכרה על ידי המנהיגות התורנית.
בתחום בריאות הנפש – נזקק העולם החרדי לסיוע חיצוני, בעוד שבשאר התחומים ישנה התבדלות מוחלטת כמעט. מאמרים מתייחסים לכך שהחברה החרדית פיתחה לעצמה מושגים אשר מעמידים בצל את המטופל היחיד הנמצא בסיכון מול טובת החברה. זו דילמה קשה ביותר עבור המטפלים, אשר בזמן הטיפול צריכים להלך בין הטיפות, ולשווק את פעולותיהם בין גדולי הרבנים כדי שיבינו את החשיבות של טובת הפרט במצוקה או בסיכון.
האתגר בטיפול בפונים חרדיים הוא יצירת נסיבות בהן יהיו המציאות הדתית והמציאות הרפואית משלימות, ולא סותרות. המטפל באוכלוסייה החרדית – צריך שיהיה לו בתוך המיומנויות הטיפוליות שלו גם את הידע, הרגישות והגמישות הראויים לטיפול רגיש-תרבות באוכלוסיה רב-תרבותית. חשוב לזכור כי בנוסף לקושי לספר סיפור כואב ואינטימי, קיים הקושי לספר אותו בסביבה לא מוכרת חברתית ותרבותית, שלעיתים בא בד בבד עם הקושי בהתמודדות בשאלות של זהות ובשאלות דתיות והילכתיות.
בנוסף לכך, הנסיון לתת סיוע לפונים חרדיים המביאים לטיפול את חוויותיהם בלי יכולת להבין את עולם המושגים ממנו הן צומחות, ברמה האינטלקטואלית ויותר מכך ברמה הרגשית, מצריכה לעיתים מטפל דתי. זאת במטרה להבין ולדבר את השפה הדתית מחד, ולתת פירושים והתערבויות מתוך עולמו המקצועי. ויצטום וגולדמן (2004) טוענים כי המטפל יכול להתמודד עם השאלות על ידי הכרת תרבותו,השקפת עולמו והמודל המסביר של המטופל וכן ע"י הצטרפות אסטרטגית אליו (joining).
רגישות תרבותית -מהי?
אל מול אידיאל תרבותי אחיד של ה"ישראלי" הולכות ומתעצבות קבוצות תרבותיות סקטוריאליות, בעלות זהות תרבותית מובחנת, המקבלות לגיטימציה וביטוי במבנה הפוליטי והחברתי במדינה ובחיי היום-יום של תושביה. רגישות לשונות תרבותית היא תולדה של תפיסות ומגמות חדשות בישראל ובמדינות רבות אחרות.
חקר המאפיינים התרבותיים בחברות רב תרבותיות, הביא לגיבוש שני תחומים עיקריים הקשורים זה בזה:
- •
הכשרה רגישת תרבות,הבונה מיומנויות רגישות תרבות. בן דוד (1999) ובן עזר (1992) מציינים כי הכשרה זו מחייבת התייחסות בארבעה ממדים לפחות:
1. המודעות של איש המקצוע לשוני התרבותי ולהשלכותיו על המפגש ויחסי הגומלין עם הפונה.
2. בסיס הידע התרבותי העומד לרשות איש המקצוע על תרבות הפונה בהיבטים הרלוונטיים לתהליך המקצועי.
3. בסיס הידע התיאורטי המתייחס לעבודה בין תרבותית.
4. הכישורים התרבותיים של איש המקצוע בנוסף על כישוריו הבסיסיים, המרחיבים את היכולות להתערב ברגישות תרבותית ובהתייחסות לציפיות הפונה.
ב. התערבות רגישת תרבות(cultural sensitive practice)- ומותאמת לרקע התרבותי של מקבלי השירות.
מאמרים על טיפול רגיש-תרבות מחלקים את המושג רגישות תרבותית למספר תחומים:
מודעות תרבותית מתייחסת למודעותו של המטפל לעצמו, לרגישותו, לערכיו ולנטיותיו האישיות ולדרך בה נטיות אלה עלולות להשפיע על תפיסתו את המטופל. מטפל המודע לכך מבין שהשקפות עולם שונות עשויות להתקיים ולפעול במקביל במצב בינתרבותי.
ידע תרבותי – מתייחס לידע שיש למטפל על תרבות המטופל, על השקפת-עולמו וציפיותיו ממערכת היחסים הטיפולית.
וכשרים תרבותיים – מתייחס ליכולת המטפל להתערב ברגישות תרבותית ובהתייחסות לציפיות המטופל. כלומר, ישנן שיטות מדויקות להתערבויות בינתרבותיות, נוסף לכושרי טיפול כלליים.
השאלה המלווה את תחום ההתערבות רגישת התרבות היא, האם ניתן להתאים את גישות ההתערבות השונות הנהוגות בידי אנשי מקצוע בתרבות הרוב, לתרבויות המיעוט השונות. נראה כי עקרונות ההתערבות זהים לכל התרבויות, אין צורך להתאים את העקרונות, אולם יש לערוך התאמות הקשורות לשפה, למנהגים, לצורת הלבוש,וכדומה.
עבודה ברגישות תרבותית עם החברה החרדית
החברה החרדית בישראל מתמודדת עם תהליכי החילון והמודרניזציה. על אף שזו אינה חברה הומוגנית ויש בה זרמים שונים ומתחים פנימיים,כל החברים בה מאוחדים בשלילתם המוחלטת את אורח החיים החילוני וברצונם להתרחק ולהבדל ממנו ככל האפשר.
צורת חייהם של בני העולם הדתי החרדי מתעצבת באמצעות קודים חברתיים תרבותיים שונים מאלה של שאר החברה הישראלית עד כדי יצירת תת-תרבות מובחנת בחדות,המכוננת מציאות משל עצמה,ובו בזמן גם מתכוננת על ידה (בילו וויצטום 1994; ויצטום 1999). החברה החרדית בדרך כלל מסתפקת במשאביה הפנימיים בתחומים רבים, אולם למרות אידיאולוגית הבדלנות, אין היא אוטונומית דיה להינתק לחלוטין מן החברה הרחבה, אך היא ממוקמת בתוכה באי נוחות. בריאות הנפש למשל הוא אחד התחומים המעטים שבהם החרדים מוצאים עצמם בעל כורחם במגע עם מומחים מ"העולם האחר".
ויצטום וגודמן ( 2004) במאמריהם על התערבות וטיפול אסטרטגי רגיש -תרבות באוכלוסיות דתיות וחרדיות, מחדדים את האמירה כי קונפליקט פוטנציאלי אפשרי נוצר כאשר המטופלים שייכים לתת-תרבות: קב' דתית או מיעוט אתני אחר, והמודלים המסבירים שלהם נבדלים ושונים באופן מהותי מאלה של המטפל. לכן חשוב לעיתים במרפאות הנותנות טיפול נפשי , לשתף בטיפול אנשי מקצוע המשתייכים לתרבותם של הפונים.
כאמור מודעות ורגישות תרבותית לייחודיות העולם החוויתי של בני קבוצות מיעוט בתוך חברה רב תרבותית, עולה בעולם הטיפול כחלק מהתפתחות וחשיפה הרב תרבותית לנושא. קבוצות שהן מיעוט בחברה יש להן רגישות מיוחדת לבלבול ומבוכה סביב הפער בין התרבות והערכים עליהם גדלו לבין ערכי התרבות הכללית בחברה בה הם חיים.
כשאנו דנים בחברה הדתית, ובפרט החרדית, יש לזכור כי מדובר בחברה אידיאולוגית בעלות מבנים חברתיים מבוססים באופן יחסי, אשר התהליכים המודרניים עוברים עליהם בצורה אטית יותר באופן משמעותי. מאידך, יכולתו של הדור הבוגר לספק מודלים יעילים לדור הצעיר יותר, הולכת ומצטמצמת, ישנה חשיפה לעולם המודרני, האחר. לכן, ישנה לפעמים מבוכה בחברה כזו, השומרת, באופן יחסי, על עוגנים יציבים של משפחה וקהילה.
הגורמים המעכבים פניה לשרותי בריאות נפש ציבוריים:
בנושא הנכונות לפנות לטיפול ניכרת נטייה מובהקת להסתרה. הדבר כאמור קשור לחשש מהפניה לטיפול תקושר לקיומה של בעיה נפשית. בעיה כזו נתפסת בחברה החרדית כפגם חמור המשפיע על גורל היחיד והמשפחה, בעיקר בכל הנוגע בהשגת שידוך ראוי. זהו פגם חמור ביותר, אם לא החמור שבכולם במשודך פוטנציאלי.
לנוכח הרקע החרדי ולנוכח מעמדה של הסמכות הרבנית, הנמצאת בראש ההיררכיה במבנה החברתי של הקהילה ומשמשת משאב של ידע, לגיטימציה, כח וסמכות בתחומי החיים השונים – נראה שחרדים יפנו לרב ולא למסגרת של בריאות הנפש. בנוסף במקרים בהם זקוקים לפניה לבריאות הנפש, על פי רוב נעשית קודם פניה לרב בשאלה. נראה כי את מיעוט הפניות למרכזים לבריאות הנפש ניתן להסביר מהרתיעה הגדולה שיש בציבור החרדי מפני הפניה לטיפול נפשי.
בנושאים הקשורים לבריאות הנפש ישנו פן נוסף הקשור לצורך בסמכות הדתית שתתן אישור לפנות לטיפול נפשי מקצועי, אישור שהוא מרכזי בשל ההירתעות מטיפול זה. נראה שלמרות הרתיעה הקיימת בחברה החרדית מהטיפול הנפשי, כיום ישנם לא מעט רבנים ומנהיגים חרדים שעמדתם פתוחה יותר ומעודדים פנייה לאנשי מקצוע בתחום.