במשפחות בהן מתרחשים גירושין, חולי קשה, מוות של בן זוג או אבדן משמעותי אחר, עלול להתרחש מצב בו אחד הילדים "תופס" את מקומו של הנעדר. בבחינת תאוריות משפחתיות, הדברים הגיוניים לחלוטין. כאשר אחד מחברי המערכת המשפחתית עוזב, יהיה אחר שיפסע קדימה ויתפוס את מקומו. זו דרכו של הטבע לשמור על תחושת האיזון במטרה להפחית מתחים נפשיים ולשמור ככל האפשר על איזון. בנוסף, הטבע איננו אוהב וואקום. לכן, כאשר נוצר חלל גדול של אמא או אבא חסרים, באופן אוטומטי ולא מודע, מישהו מבני המשפחה הקרובה מזדרז למלא חלל זה. לרוב, לוקח על עצמו את התפקיד
האח הבכור או הילד החזק מבין האחים במשפחה. התפקיד כולל: לטפל, להאכיל, להכיל, לגלות אחריות, להקשיב, לכוון, לתת עצה, להעניק תמיכה רגשית להורה ועוד. גם אם נדמה אחרת, מרבית הילדים לא הגיעו לבשלות נפשית הנדרשת למילוי צרכים אלה.
הורים שצרכיהם הרגשיים נענים על ידי אחד הילדים מאמינים כי שני הצדדים נהנים ומתוגמלים ממצב זה: מבחינת ההורה הצרכים הרגשיים מסופקים ומבחינת הילד, הוא זוכה להעצמה, העדפה ואהבה. להורים הנזקקים, קשה להבין שיש מחיר וקושי בהתנהלות זו. בטווח הקצר והארוך יש לכך יותר השפעות והשלכות שליליות מאשר חיוביות. לתפקיד "ילד הורי" ישנם השפעות והשלכות לכל אורך חייו של האדם. עבור מרבית הילדים, תפקיד המבוגר האחראי בטרם זמן, הוא מעמסה כבדה שאינה מותאמת ליכולותיהם הרגשיות.
במקרים רבים, ילדים הנחשפים ושותפים בטרם זמן לקשיים במשפחה, יחושו חוסר אונים, אשמה ותסכול בעיקר לאור העדר כישורי התמודדות וניסיון חיים. ילד אמור להתפתח בהתאם לשלבי גילו, לעסוק בנושאים המותאמים לגילו ולבנות בטחון והערכה עצמית. כשילד זה נחשף טרם זמן, עלול להתפתח תחושה שמצפים ממנו למענים של מבוגרים ולא תמיד יש לו את היכולת הרגשית והפיזית להיענות לצרכים אלה, הוא חש מתוסכל ובטחונו העצמי נפגע.
הורים נמצאים בסכסוך או בהליכי גירושין, לא אחת מגייסים את הילדים למאבק בהורה האחר. ישנם ילדים המסוגלים "לשמור" על עצמם ולהימנע מלהיכנס למאבק זה ולא הזדהות עם אף אחד ההורים. אך, ישנם הילדים האחרים, אחד או יותר, אשר הופכים להיות "שותפים" מלאים למאבק נגד ההורה האחר. הם משתפים פעולה עם ההורה אותו הם מזהים כקורבן, הופכים להיות "בן/בת זוג חלופי" ומאבדים את יכולתם לנפרדות רגשית ופיזית.
כאן המקום להזכיר כי לא תמיד ההורים הם אלה המטילים את התפקיד על ילדיהם. פעמים רבות ילד מזהה את הוואקום שנוצר, מזהה צורך מציאותי (לפחות זה מה שהוא חושב) ומציע, מילולית או מעשית, למלא את המקום. לכל סיפור שאני שומעת על הורה שנשען יותר מידי על ילד, אני גם שומעת על ילד הרוצה להיות "המבוגר האחראי", "האבא של הבית", "האמא של הבית", וכדומה.
מערכות היחסים בבגרות מושפעות מהעובדה שהאדם היה "ילד הורי". התלות ההדדית (רגשית ופיזית) שמתפתחת בין הורה לילד עלולה לגרום לכך שהילד יהיה עסוק באיתור, זיהוי וחיזוי צרכיו של ההורה, בלי יכולת לזהות את צרכי עצמו. לדוגמא: אישה שהייתה בגיל צעיר "ילדה הורית" עלולה לאבד את יכולותיה לזהות מה הם צרכיה, משום שלא היה להם מקום בילדותה. בבגרות מתעורר כעס על התפקיד בעיקר משום שהיא מגלה שאיננה יודעת לזהות מה צרכיה שלה והתגובה היא של תסכול גדול המביא לכעס. יש להניח שאם בבגרותה הייתה מביעה בקול מה היא זקוקה, הסביבה הייתה נענית לצרכיה (לפחות חלקית) אבל אפשרות זו איננה בלקסיקון או במודעות שלה.
גברים המגיעים ממערכות יחסים בה הם היו בתפקיד "ילד הורי", עלולים להפוך לחסרי עמוד שידרה פנימי. הם אנשים מרצים העסוקים במילוי צרכי בת הזוג לדוגמא, מרגישים מלאי סיפוק, חשיבות וערך עצמי. הם מתקשים להביע את צרכיהם הרגשיים והקונקרטיים ולנהל מערכות יחסים שיוויוניות משום שגם בזוגיות המשיכו את התפקיד שיועד להם בילדות – להענות לצרכיו של האחר.
כיצד להימנע ממלכודת הילד ההורי? הפיכת ילד צעיר או מתבגר צעיר לחבר, "בן זוג", תומך רגשית, יועץ וכדומה הופכת אותו "לילד הורי". במחקרים נמצא כי מדובר במצב שאינו מותאם לצרכיו וגילו של הילד ומהווה פגיעה בהתפתחותו התקינה, ויש לכך השלכות לטווח הארוך. מדובר במצב שבו לרוב, צרכיו הרגשיים של הילד אינם מסופקים באופן מותאם לגילו ויגרמו לו להתפתחות כבוגר המתפקד היטב רגשית ותפקודית. עוד נמצא במחקרים שעסקו בנושא שניתן לראות פגיעה בעיקר משום שלילד לא ניתנה בחירה, אלא התפקיד הוטל עליו ואין לו כל ברירה אלא להיות שם עבור ההורה הנזקק.
היפוך תפקידים עשוי להיות זמני ולנבוע גם מסיבות אובייקטיביות ובלית ברירה, לדוגמא כאשר הורה חולה, מובטל או נמצא במצב רגשי מעורער וכדומה. אך במרבית המקרים מדובר במציאות קבועה שבה ההורה אינו מייחס את החשיבות הראויה לכך שהמצב עלול להביא לפגיעה בילד. לעיתים ההורה מרוכז בקשייו שלו, "שוכח" או לא מייחס חשיבות לגילו של הילד ומתייחס אליו כאל מבוגר לכל דבר ועניין.
ישנם הורים הרומזים ומאותתים או אומרים לילדיהם בפה מלא על הזדקקותם להם. אחרים, לעיתים אף דורשים מפורשות ובאופן חד משמעי להיות מקור תמיכה ולבצע מטלות שאינן מותאמות לגיל הילד. אין ספק שחשוב לפתח אצל הילד אמפטיה למצוקה של האחר, שיתוף ואכפתיות לצד יכולת לעזור בבית כאשר זקוקים לו. אך חשוב לא פחות שהדברים יהיו מידתיים ומותאמים ליכולותיו הפיזיות והרגשיות של הילד.
ילד הורי חווה "בגרות מדומה". הילד לא באמת בוגר אלא סיגל לעצמו התנהגויות של אדם מבוגר –דאגה ורגישות מיוחדת לצרכיו הנפשיים והפיזיים של ההורה, כמנגנון הישרדותי. הוא לומד שעל ידי הטיפול בהורה הוא זוכה למשוב וחיזוק חיובי, חש מועצם, מועדף ורצוי. אך זה תמיד מותנה ביכולתו לספק את צרכי ההורה. אי עמידה במטלות עלולה לביא לתחושת כשלון ואכזבה מעצמו.
סימנים העשויים להעיד על לילד הורי:
– – האם הילד וההורה מוותרים על חברת בני גילם, כדי לבלות אחד עם השני?
– האם הילד מעורב או ההורה מערב אותו בכל הנוגע לקשר הזוגי, גירושין, קשיים כלכליים ורגשיים, במקום לשתף אנשים מתאימים כגון בני משפחה או חברים?
– האם ההורה נמנע מלפנות לעזרה חיצונית בכל הנוגע לקשייו הרגשיים והמעשיים ובמקום זה פונה לילד שיהיה עבורו מקור תמיכה בלעדי?
— האם ההורה מציין ומשבח את הילד לעיתים קרובות עד כמה הוא "קרש ההצלה" שלו?
— האם ההורה מודע כאשר הילד מוותר על פעילויות עם בני גילו כדי לא להשאיר את ההורה לבד?
-האם הילד מגלה דאגה מתמדת ביחס לנישואין, גירושין ו/או למצבו הכלכלי, האישי והרגשי של ההורה?
– – האם הילד מוטרד תדיר בנושאים המטרידים מבוגרים ומנסה למצוא פתרונות עבור ההורה?
במקרים בהם חלק מהסימנים מתקיימים בדינאמיקה שבינך לבין אחד מילדייך, ייתכן וישנו קושי, זה הזמן לפנות לעזרה מקצועית במטרה לשנות מצב זה. רצוי ומומלץ לפנות לעזרה מקצועית בטרם דפוס "ילד הורי" מתקבע. פניה לעזרה עשויה לתרום למערכת יחסים בריאה ומותאמת לצרכי הילד וההורה.
חשוב שההורה יהיה מודע להתנהגותו ולהשלכות שיש לו על הילד ועל עתידו במערכות היחסים העתידיות.