זוגות רבים כועסים אחד על האחר באופן קבוע. לזמן קצר מאוד עשויה להיות רגיעה, אך התחושה היא שמרבית הזמן, חיים ב"אזור מלחמה". לרוב, זוגות כאלה מחכים זמן רב מידי עד פנייתם לטיפול. הפניה לטיפול נעשית בעיקר כאשר ישנו איום ממשי על הזוגיות – אחד מבני הזוג מראה סימנים מובהקים של ניתוק והתרחקות. במקרים בהם יפנו לטיפול, יגיעו לפגישה אחת, שתיים ובמקרה הטוב לשלישית. הם התנהגו בפגישות כפי שרגילים להתנהג בבית – לריב, להאשים ולהתגונן. בהתערבות המטפל, יחווה הקלה מסוימת (דהיינו, השריפה הנקודתית כובתה…זמנית) ואז, יפסיקו את השיחות, משום ש"כלום לא עוזר…". לעתים יעברו ממטפל למטפל, יהיו בשיחה אחת או שתיים ויעלמו. למעשה, זוגות כאלה אינם עוברים כל תהליך משמעותי של שינוי, אלא מקלים את הסימפטומים עד ל"פיצוץ" הבא. כעס כרוני הוא חלק בלתי נפרד מהתנהלות יומיומית ומטבע הדברים יש לו השפעה גם על הסביבה הקרובה. פעמים רבות התנהגות ההורים (הזוג) מונחלת גם לילדיהם.
בנוסף, ישנם אנשים המתקשים לוותר על הקשר. הם חוששים להתמודד עם פרידה, אובדן הקשר והשלכותיו, נשארים בו למרות שאינם מרוצים. כתוצאה מכך, התסכול גובר והמוביל לכעס הדדי. פעמים רבות בני זוג המצהירים שהם נשארים יחד "למען הילדים", המתחים אינם נפתרים אלא להיפך, התוצאה הינה מריבות, כעסים ואף עויינות.
ישנם מספר מרכיבים משותפים לזוגות הכועסים כרונית:
• מעבר מהיר ותכוף למצבי עויינות (ביטויי כעס ישיר וגלוי ו/או התנהגות פאסיב-אגרסיב).
• צורך ומשאלה תמידית לקרבה רגשית ללא יכולת התפתחותית לספק צורך זה.
• במטרה להימנע מלהיפגע, לא לוקחים אחריות, משליכים את הכעס על האחר ומאשימים אותו בכל.
• קושי מובהק לראות את ההשפעה שיש לאחד על השני.
• תפעול (triggering) אוטומטי של איום או טראומה מהעבר, ללא כישורים ויכולת עצמית לתקן את החוויה.
• הימנעות או חוסר ידע כיצד לתקן את מערכת היחסים.
• חיפוש מתמיד אחר פתרונות קונקרטיים למצוקה מתמשכת.
במקרים רבים אחד מבני הזוג מרגיש קורבן ונשלט על ידי האחר, הוא זה שפונה ומבקש עזרה ונענה בסרוב, בעוקצנות (במקרה הטוב), ובתוקפנות וביטול במקרה הפחות טוב. אלה התנהגויות המעצימות את תחושת הקורבנות.
כולנו מכירים את הכלל 20/80 בו לדוגמא, אנו לובשים 20% מהבגדים שלנו 80% מהזמן. זוגות אוהבים יודעים כיצד לנהל בחיי היומיום את 20% אחוזי, המתח והכעס. לעומתם, זוגות כועסים ועויינים, יהפכו את הכלל ל-80% כעס, מרירות, יאוש וחוסר תקווה ומה-20% הנותרים הם יתקשו להינות ויהיו עסוקים מרבית הזמן בתחושות קשות ובמחשבה על המריבה הקודמת או הבאה.
לכן, בטיפול עם זוגות שהכעס הזוגי מושרש וישנה תחושה שבשלב זה, אינם מסוגלים לשלוט בכעס, עדיף לקיים פגישות זוגיות ופרטניות לסרוגין. רצוי לערוך מספר מפגשים נפרדים עם כל אחד ופגישות משותפות. זאת במטרה ליצור הזדמנות לחקור את מקורות הפגיעות של כל אחד מבני הזוג באופן שיתן משמעות לכעס. הבנת מקורות הפגיעות עשויה לעזור לבני הזוג למצוא את הדרך לחמלה ולתיקון היחסים. חשוב לציין, שהפגישות האישיות לא נועדו ל"הפקדת" סודות בידי המטפל, אלא לעיבוד הכאב בסביבה בטוחה והבאתו מאוחר יותר, למפגש הזוגי כדי לעבוד שם על הדברים.
לדוגמא: בני זוג שלבעל קווים נרציסטיים והאשה בעיקר פאסיבית-נמנעת, הגיעו בעקבות מריבות בלתי פוסקות ואיומי גרושין. בפגישות, בכל פעם שהאשה מתחילה לשתף במה שהיא מרגישה, הבעל חווה אותה קטנונית ומגיב בסרקסטיות, ציניות, זלזול וביטול. קשה לו להכיל את רגשותיה של אשתו. הוא מגיב כך משום שזו הדרך המוכרת לו, היא מהירה וקלה להפסיק כאב רגשי ולגרום לאחר לעשות כרצונו. לא היה לי ספק שהבעל זקוק למקום משלו. זה הזמן למפגש אישי עמו. כמובן שהמפגש התקיים רק לאחר שאשתו נתנה הסכמתה לכך וקביעת פגישה פרטנית גם איתה.
במפגש הפרטני (האישי) הצבעתי על הקושי שלו להכיל את הרגשות של עצמו כאשר הוא חווה את אשתו מתרחקת ונמנעת ממנו. במטרה להבין את תגובותיו הרגשיות וההתנהגותיות, ניסינו לזהות את הכאב המרכזי שלו, איתו הולך מילדות כואבת. יחד עם זאת, ביקשתי שיאפשר לי להציג לו נקודת מבט נוספת להבנת הדינמיקה הזוגית ולביטויי הרגש שלהם. מתן פרשנות נוספת והרחבת מגוון התגובות והרגשות תורם רבות ליצירת מרחב אישי וזוגי. במפגש הפרטני אפשר היה לדבר כמה קשה לו עם התחושה שאשתו נמנעת משך שנים מקרבה, מהבעת רגשות אוטנטיים ומאינטימיות רגשית בעיקר. הכאב שהוא מבטא הינו למעשה הכרה בצורך ובנזקקות שלו להרגיש קרוב ואינטימי יותר עם אשתו. הפגישה הפרטנית איפשרה לתת מקום לכעס ההגנתי של הבעל, להרגיע ולדבר על התוקפנות הבאה לכסות על כאב הבדידות. בנוסף, הפגישה באה לנסות לחבר בין הפגיעות הכואבת לבין התגובות בפועל ותוצאותיהן.
פגישות פרטניות מועילות בעיקר לאנשים הזקוקים לבמה עבור עצמם, המתקשים להביע רגשות של חמלה ואמפטיה ומביעים את רגשותיהם באופן שאינו מאפשר קרבה. במפגשים אישיים המטפל מסייע לצמצם ולשנות את התגובות הסרקסטיות והתוקפניות הלא הכרחיות, בתגובה מותאמת המאפשרת הקשבה ודו שיח.
אני מאמינה שאפשר ליצור מסגרת ומבנה חדשים לזוגות שהתוקפנות והכעס שולטים בהם. יש לחפש באופן עקבי אחר דרכים בהם שני בני הזוג יקחו אחריות על השפעתם ההדדית ולהביא עצמם לידי ביטוי באופן ישיר וללא חשש. בטיפול ניתן לרכוש כלים חדשים של ניהול דיאלוג פורה ולא מונולוג שבו אחד אומר את הדברים והאחר מתרחק, כועס ומתכנס בתוך עצמו. מדובר בתהליך בו בני הזוג מגלים מה מפעיל אצלם את הכעס וללמוד דרכי התמודדות אחרות.
לשם כך ולפני הכל, יש צורך :
• להפסיק להפנות אצבע מאשימה כלפי האחר ולזהות את התרומה האישית של כל אחד למעגל האינסופי של תגובה השלילית.
• לפתח ולהגביר מוטיבציה זוגית ולקבל אחריות אישית לשינוי.
• לזהות מעכבים רגשיים משמעותיים.
• להבהיר ולבדוק דפוסים שעוברים בהעברה בינדורית של אינטראקציות זוגיות שליליות.
מאחר וצורות המחשבה המובילות לכעס מושרשות אצל אחד או שני בני הזוג, שינוי איננו מיידי אלא דורש הבנה ותרגול דפוסי פעולה חדשים. כמו בכל שינוי, ההתחלה קשה ולאחר זמן נעשה קל יותר ובאופן טבעי התגובות נעשות אחרות. במטרה לערוך שינוי מהותי יש צורך בבניית ברית טיפולית בין כל השותפים לתהליך, להרגיש בטחון מלא שהמטפל מקצועי, מבין ויכול לעזור להם לצאת מהכאב שיצרו.
טיפול המשלב פגישות זוגיות ופרטניות, בהתאם צורך, עשוי להועיל להרבה מאוד אנשים אשר אינם מצליחים להביא לידי ביטוי את כאבם האוטנטי בתוך הפגישה. הם מסוגלים לבטא עצמם רק לאחר שמרגישים מוכלים, מובנים ושמישהו מתקף ומכיר בכאבם. על מנת שטיפול יהיה יעיל, צריך להיווצר קשר טוב בין המטפל למטופל/מטופלים, המבוסס על איכפתיות, כנות, ואמפטיה. זאת במטרה להבין ביסודיות את דברי המטופל ולעזור לו להמשיג לעצמו את ההבנה ביחס להיווצרות הבעיה ופתרונה.