האם אנו מפריזים בכוחה של רציונליות? בשגרה של היומיום נוצר אצלנו רושם שאנו מתנהלים מתוך מחשבה צלולה, שהתגובות שלנו שקולות ומדודות. ממלכת ההיגיון הפשוט והשכל הישר. ואז מתרחש אירוע שמשבש את מעטה הרציונליות ולרגע נחשפים מניעים עמוקים ומסתוריים בתוכנו.
השאיפה להתחבב על הבריות היא רציונלית לחלוטין. אבל מה לגבי זרים גמורים שהסיכוי שנפגוש בהם שואף קרוב מאוד לאפס? חשבו על הבחור ששאלתם מה השעה והוא הפטיר את הזמן מבלי לטרוח לעצור או להסיר אפילו את משקפי השמש, או על שוער בלובי של בניין משרדים שלא הבחין . זה בהחלט נחמד להתחבב על כל צורות החיים. אבל אם לא, לא נורא, נכון? אז מדוע יש לנו תחושה שלילית כאשר זה לא קורה? מדוע אנו חווים החמצה, או אפילו דחייה, כאשר אנחנו לא מקבלים מהסביבה פידבק חיובי באופן מובהק ושאינו משתמע לשני פנים? שילוב של שתי נטיות הישרדותיות טבעיות שקיימות בנו מוביל לתחושת ניכור בלתי רציונלית כתוצאה מאינטראקציות רגילות וניטרליות: אנחנו מאוד זקוקים לקבלת אישורים מהסביבה, ואנו נוטים לחפש איומים ולפרש סיטואציות דרך הפילטר הזה.
הצורך שיאהבו אותנו הוא למעשה צורך להיות כלולים בקבוצה, לחיות בחסותה ולזכות בכל היתרונות שהיא מספקת. האדם והוא כנראה היצור שלקח הכי רחוק את מורכבות המנגנונים החברתיים. לכן, הישרדות עבורנו היא כבר לא עניין של חיים ומוות, אלא של שגשוג וצבירת מעמד.
כמה מפתיע שהאדם הזר ששאלנו ברחוב מה השעה לא נשבה בקסמנו ופשוט ענה והלך לדרכו.
במילים פשוטות, אנחנו מייחסים לאנשים רנדומליים שאנו פוגשים כוונות שייתכן מאוד שלא קיימות בהם.המפתח לפענוח ולהתגברות על השאיפה הבלתי הגיונית להתחבב על כל מי שאנו פוגשים הוא בהבנת הסיטואציה לאשורה – מה באמת עובר על האדם שמולו אנו באינטראקציה. האירוניה היא שאותו אדם תופס אותנו לעיתים כאיום, ולכן הוא סגור כלפינו. כלומר, בדיוק כשם שלנו יש מנגנון לאיתור סכנות, כך גם לאדם שמולנו. ובזמן שאנו מייחסים את האיום לדחייה, הוא מייחס את האיום לפגישה עם אדם חדש. לעיתים הנוכחות שלנו עלולה לאיים על אנשים מסוימים, אבל מכיוון שאנחנו לא תופסים את עצמנו כטיפוסים מטילי אימה חלילה, אנחנו לא מסוגלים לשער שמישהו יכול להירתע מאיתנו. ולכן, עלינו לפתח אינטליגנציה רגשית, כלומר, יכולת לראות את העולם מנקודת מבט של האחר.
היכרות עם נקודות התורפה היא מקום טוב להתחיל בו
אינטליגנציה רגשית, ובאופן ספציפי אמפתיה, מאפשרת לנו לאמץ במידה מסוימת את הפרספקטיבה של אחרים ולנסות לראות את אותו סט ואותה סצנה רק דרך מצלמה שונה. כך נוכל להגיע למסקנות שאינן מקובעות בהכרח למנגנונים ההישרדותיים שלנו. אמפתיה, אם כן, לא רק מעניקה לנו הבנה עמוקה יותר של האדם האחר, אלא אף מספקת לנו פרשנות רב-ממדית של ההתנסות שלנו. כי כשאנו משנים את זווית ההסתכלות של האחר עלינו, אנו משנים גם את התגובה שלנו להתנהגות שלו. אנחנו יוצרים תהליך של אימוץ ניטרליות בהיזון חוזר, וזאת מבלי שהאדם שמולנו לקח בכך חלק פעיל או מודע. במיוחד כשמדובר בזרים, אין לנו סיבה להניח מראש את נקודת המבט שלהם, ולכן עלינו לצאת מנקודת הנחה שבהתנסות שלהם אנחנו פתוחים לפרשנות. ייתכן שהקמט במצחנו, שחברים שלנו למדו לזהות כמבע אומר כבוד של רצינות, ייראה לאדם חדש כסימן לעוינות. ייתכן כי צליל הקול שלנו מזכיר לאדם כלשהו את המורה שנהג להעליב אותו ביסודי. אין לנו שליטה על ניסיון החיים של אחרים, ועלינו לצאת מנקודת הנחה שהעושר האנושי הקיים יפגיש אותנו מדי פעם גם עם אנשים שבמבט ראשון לא נעורר בהם את הרושם שקיווינו.
משתנים נוספים שיכולים להשפיע על הפרשנות הם מידת הדמיון שלנו לאותו אדם – אנשים נוטים לחבב יותר אנשים בעלי תכונות אישיות דומות לשלהם. המצב של האדם באותו רגע של הפגישה גם הוא יכול להיות קריטי. ייתכן כי זה עתה סיים שיחת טלפון מתישה ומתסכלת ואנחנו במקרה נקלענו לדרכו כשהוא במצב רוח ירוד.
הצורך לחיות בחיק הקבוצה מתורגם לצורך באישורים חברתיים, אבל אלה עלולים לעלות לנו בנתחים מהזהות. התבוננות עצמית על התגובות ועל ההטיות שלנו, בין שהיא נעשית בזמן אמת ובין שהיא מתרחשת לאחר מעשה, עשויה לאורך זמן להחליש את הצורך שלנו בקבלת אישורים מהסביבה, וכתוצאה גם את התגובה השלילית והרס התפיסה העצמית כאשר אנחנו לא מקבלים אותם. הגישה הזו יכולה לעזור להתגבר על נטייה נוספת שקיימת אצל חלקנו. באופן ספציפי, חלקנו מחזיקים בתפיסת עולם שלפיה אנשים, באופן כללי, נוטים לדחות אותנו. המינוח המקצועי הוא "רגישות לדחייה". אם אנו מחזיקים בתיאוריה הזו על העולם, מבחינתנו זו ברירת המחדל של אחרים בכל אינטראקציה עימנו. במקרה של התנהגות בלתי מובהקת – כמו אדישות – אנו נסתמך על התפיסה הזו כדי להכריע. אך אם אנו יודעים כי זו התיאוריה על העולם שבה אנו מחזיקים, קל לנו יותר להתנגד לה. לעצור ולחשוב, להטיל בה ספק. בגדול, הכישור הנדרש הוא להבחין בגוונים רבים יותר בהתנהגות האנושית, ולחיות מתוך הכרה בכך שקיימת נקודה של אמצע – של ניטרליות. כפי שלא אכפת לנו אם להזמין פיצה או המבורגר, כך אנשים יכולים להיות חסרי דעה מגובשת גם לגבינו.
בלתי נמנע שנפגוש אנשים שאנחנו לא מוצאים חן בעיניהם, כמה נורמטיביים ונחמדים שלא נהיה.
שחרור מהצורך באישורים משמר את הזהות שלנו
הטרחה הזו משתלמת כיוון שהיא הופכת את האינטראקציות החברתיות שלנו לריאליות יותר, ומורידה מעל כתפינו את נטל ההוכחה כלפי איזושהי מסה ערטילאית של אנשים. אבל קיים היבט נוסף, לא פחות חשוב אף שאינו בולט כל כך לעין אשר עוסק בתדמית החברתית שאנו שואפים ליצור ובאופן שאישורים חברתיים מעצבים תדמית זו. בתהליך בניית הזהות אנו מקבלים פידבק מהסביבה ומחצינים את מה שמקבל אישור. זו אחת הסיבות שרבים מאיתנו הולכים עם ג'ינסים, אבל נמנעים מצבעים מאוד עזים שלהם. באופן עקרוני, תחזוקת הזהות החברתית שלנו לא חייבת להפריע לזהות האישית העשירה יותר שלנו. אלא שכאשר אנו מקבלים אישור על משהו, אנו נוטים להשקיע בו יותר משאבים ולזנוח את הדברים שלא משרתים את הקידום החברתי שלנו. התהליכים הללו מועצמים מאוד באמצעות הרשתות, מה שגורם לנו להזניח חלקים בעצמנו, שעלולים אף להתנוון ולהיעלם.
במטרה לתחזק אישור חברתי, אנו מאבדים את מי שאנו באמת. כלומר, אנחנו מאבדים את הדבר הכי טוב בנו – האינדיבידואליות שלנו. אם הערך העצמי שלנו נפגע כתוצאה מהצורך באישור והטיית השליליות, אחת הדרכים לשקם את הערך היא להתאמץ יותר כדי למצוא חן בעיני הסביבה. אך מלבד העובדה שזו עדיין לא ערובה להצלחה במאה אחוזים, זה גם בא עם מחיר כבד מאוד של אובדן זהות. באופן פרדוקסלי, דווקא אימוץ נקודת המבט של האחר מאפשרת לנו לשקם את הערך העצמי, ועדיין לשמור על האותנטיות שלנו.
מתוך EOL.CO.IL – מהות החיים.