התפרצות מחלה קשה אצל אחד מבני המשפחה עלולה להביא למשבר בתוך המשפחה.
ניתן לדבר על מספר תופעות פסיכולוגיות המאפיינות את התפרצות מחלה:
- • מצב של אי ודאות וחרדה.
- • תחושת חוסר אונים ואיבוד שליטה.
- • תלות ופגיעה בהערכה העצמית.
- • כעס- כלפי המערכת, המשפחה והסביבה.
- • הכחשה של המחלה.
- • דכאון.
השפעת המחלה על המערכת המשפחתית:
מחלות כמו: מחלות נפש, סרטן, מחלות לב קשות ועוד מוגדרות בספרות כמחלות "משפחתיות". אבחונן של מחלות אלה בבן משפחה גורם לשינוי באוריינטציה ובשווי המשקל המשפחתי שהיה נהוג עד לגילוי המחלה. למעשה, בני המשפחה נאלצים להגדיר מחדש את הסיטואציה שלהם כמשפחה. הופעת המחלה מהווה גורם מלחיץ לא רק לחולה כי אם גם למשפחתו. מכאן, שהתמודדות עם המחלה היא התמודדות משפחתית, ללא קשר לשוני בין מאפייניה.
עם התפתחות גישת המערכת המשפחתית (Bowen, 1976; Minuchin, 1974), המתייחסת אל המשפחה כאל מערכת דינאמית הנתונה לשינויים בלתי פוסקים עקב נסיונותיה להתאים את עצמה לסביבה משתנה, החלה התפיסה כי המשפחה היא הסביבה החשובה ביותר אשר בתוכה מתפתח משבר החולי. איום על בריאותו של אחד מבני המשפחה ובמיוחד כאשר מדובר בהורה, נחווה כאיום על קיום המשפחה ויכול להוביל להפרעה בתפקוד המשפחה כולה.
לעיתים קרובות, מדובר במשבר פתאומי, רמת הלחצים האישיים, המשפחתיים והסביבתיים גבוהה וחוסר הוודאות יוצר תחושת חרדה וחוסר שליטה. ישנן משפחות שבהן ניכר שאחד מבני המשפחה הוא ה- Caregiver העיקרי למן ההתחלה בעוד בני המשפחה האחרים הינם שותפים פאסיביים בטיפול. לא אחת ה- Caregiver נאלץ לעזוב מקום עבודה או מגורים על מנת לטפל בבן המשפחה החולה.
משפחה, שעד פרוץ המשבר נראתה מלוכדת ובעלת כוחות, נקלעת למצב בו כל פרט מתמודד באופן אינדיבידואלי עם המשבר מבלי יכולת לשתף ולהתחלק עם בני המשפחה האחרים בנטל הפיזי והרגשי. חוסר המסוגלות הרגשית נתמך ע"י חוקים ודפוסי התנהגות שאינם הולמים את המצב המשברי אליו נקלעה המשפחה. כך קורה, כי בני המשפחה מממשיכים בהיקף עבודה רגיל ואף מגבירים את הקצב, מבלי להתחשב בצרכי החולה או ה-Caregiver.
ניכר כי כל אחד מבני המשפחה מתמודד או לא מתמודד בדרכו, אין שיתוף ונסיונות למציאת פתרונות משותפים ואין התחלקות רגשית ופיזית בנטל. למעשה, המשבר מצריך התארגנות חדשה ודפוסי התנהגות חדשים אשר לא היו קיימים ברפרטואר המשפחתי.
מתוך כך, מתעוררים קונפליקטים סביב "תפקידים" ו"מקום", בין בני המשפחה אשר עליהם יורחב בהמשך.
ישנן גישות טיפוליות המכוונות להבנת הבעיות ברמה המשפחתית ולא בקרב הפרט. גישה זו טוענת כי כל אורגניזם חי בתוך סביבה שמורכבת ממערכות שונות ומקיים בתוכו מערכות שונות. כל מערכת מקיימת בתוכה יחסים הדדים. המשפחה הינה אורגניזם חי, מתפתח ומשתנה בהתאם לסביבתו (מנושין, 1982). זוהי מערכת חברתית תרבותית פתוחה בהתהוות. תפקיד המשפחה בחברה הוא לתמוך, לווסת, להזין ולספק חברות לחברותיה.
הפרט והמשפחה קשורים זה בזה באופן קיומי והמשפחה היא זו שמהווה את התבנית שבתוכה נוצרת זהות הפרט. בצמיחה המשותפת של המשפחה והיחיד הסתגלות המשפחה לצורכי היחיד תוחמת את שטחי האוטונומיה אותם חוה היחיד כנפרדות.
המודל המבני רואה את המשפחה בממד הזמן, בתהליך של הסתגלות והתפתחות. מעגל החיים ומעברי החיים מכתיבים שינויים בגבולות, ארגון ותפקוד תת המערכות ושינויים בהיררכיה. בכל שלב התפתחותי פוקדת את המשפחה תקופת מעבר עד להיווצרותו של איזון חדש המותאם לצורכי המשפחה.
המשפחה כמערכת נמצאת בשינוי מתמיד. השאיפה היא להשיג איזון בין שתי פונקציות שלכאורה סותרות אחת את השנייה: נטייה לאיזון ולשימור המצב, מול יכולת וצורך בשינוי. מתוך היותה מערכת פתוחה, המשפחה הנמצאת באינטראקציות עם מערכות נוספות, תמיד תידרש לשינוי. תפקיד המשפחה הוא למצוא שיווי משקל דינאמי בין הצורך לאחדות לבין הצורך בגדילה וניפרדות.
משפחה שמתפקדת היטב מתבטאת ביכולתה להגמיש את דפוסיה בהתאם לשינויים העוברים עליה במהלך החיים. הסתגלות הוא אחד האפיונים הנחוצים לקיום משפחה מתפקדת. במשפחה הלוקה בהפרעה תפקודית צפוי קושי בהסתגלות או בשמירה על המבנה לפי התפקידים הנדרשים בפרק מסוים במהלך חייה.
כשילדים צעירים להורים משימות חיוניות לתפקודה השפיר של המשפחה. הכישורים העיקריים הדרושים לביצוע משימותיה הם השלמה אחד של השני והסתגלות הדדית. הזוג חייב לפתח דפוסים אשר לפיהם תומך כל בן-זוג בתפקודו של האחר בתחומים רבים. כאשר המערכת הזוגית הינה רופפת, אין הם מהווים מקור תמיכה הדדי, ואין הם משתפים האחד את השני בעולמם. הדבר עלול להביא לכך כי בני הזוג, שאחד מהם חלה, לא יהיו שותפים למשימה המשותפת של התמודדות עם החולי. לא יווצר שינוי בדפוסי ההתנהגות אצל בן הזוג הבריא, הוא יתקשה להתגייס למשימת הטיפול ובן הזוג החולה יאלץ להתמודד לבד-פיזית ורגשית. תאורטיקנים טוענין כי במערכת בה הגבולות רופפים, עלולים להכנס לתוך מערכת זו מערכות אחרות כגון: הגברת שעות עבודה, בני משפחה מקרבה רחוקה יותר, חברים וכו'. דבר זה עוד יותר פוגע באינטימיות הזוגית ואף עלול להכחידה לחלוטין. במשפחות כאלה ניתן לראות כיצד אין זמן משותף של בני הזוג, הם תמיד מוקפים באנשים נוספים, מתוך המשפחה ומחוץ לה.
קבוצה נוספת בתוך המערכת המשפחתית היא קבוצת האחים. קבוצת האחים הינה המעבדה החברתית הראשונה בה יכולים הילדים לערוך ניסויים בקבוצת השווים. הילדים תומכים זה בזה, מבודדים זה את זה, הופכים זה את זה לשעיר לעזאזל ולומדים זה מזה. במשפחות בהם הקשרים הראשוניים בין האחים לוקים בחסר, האחים יתקשו להוות מקור תמיכה וחיזוק האחד כלפי השני. לעיתים אחד מהאחים נשאר לשאת בנטל העיקרי של הטיפול בחולה בעוד האחים האחרים מגיעים לבקר. אין שיתוף הדדי והתחלקות רגשית בקשיים או חלוקת תפקידים בטיפול בחולה.
אנו יכולים להיות עדים לקואליציות חדשות שמתפתחות החולה ונושא הנטל העיקרי ה- .Caregiver לא אחת מערכת זו נוצרת כתוצאה מאילוץ, שכן מישהו צריך להתגייס ולטפל בחולה. במקרים רבים ניתן לראות כי השתיים מוצאים עניין זה בזה והתוודעות מחודשת, סביב המחלה, יוצרת קרבה, תחושת שותפות והנאה מהזמן המשותף. כמו כן הם יכולים להוות מקור משלים של תמיכה, עידוד והסתגלות למצב החדש.
חשוב שהמערכת המשפחתית יהיו בה גבולות מוגדרים אך לא נוקשים. אך יחד עם זאת המערכת צריכה להיות פתוחה וחדירה להשפעות הסביבה כדי לאפשר אינטראקציה יעילה והסתגלות טובה של הפרטים לסיטואציה בה הם נמצאים. פתיחת המערכת להשפעות הסביבה יכולה לעזור בגיוס מקורות תמיכה נוספים, בשיתוף אחרים ובמתן וקבלת עזרה במידת הצורך. נוקשות והסתגרות המשפחה סביב מחלת אחד מבניה, יכולים לגרום למצוקה קשה, לתחושת בידוד וחוסר תמיכה סביבתית.
גיוס גורמים סביבתיים, דהיינו קהילתיים ומשפחתיים, לא יפגע בלכידות המשפחתית אם מלכתחילה גבולות המשפחה ברורים. משפחה שלפני פרוץ המחלה הייתה מלוכדת, ידעו לבלות זמן פיזי ורגשי יחד, ישרדו משברים באופן הסתגלותי וטוב יותר. במשפחה בה היה שיתוף ברמה הרגשית – רגעי שמחה או לחלופין משבר, תשרוד ותתלכד סביב החולה והמחלה והם יתגייסו כמקשה אחת למשימה. גם אם אחד מבני המשפחה יקח חלק גדול יותר בנטל, התחושה לא תהיה של בידוד או קורבנות אלא תחושה של לכידות בהתאם לצרכים החדשים שנוצרו.
לעומתם במשפחות בהם לא מתוארת כל התחלקות רגשית אלא ניתוק מוחלט ואיש מחברי המשפחה אינו מעיז להעלות את חרדותיו בקשר למחלה או לחלוק בקושי הגדול בתהליך הטיפול, יתקיים ניתוק רגשי בין החברים שיבוא לידי ביטוי בכעס והתרחקות.
משפחה צריכה להיות מסוגלת להתאים עצמה בהתאם למצבים חדשים שנוצרים. את המצבים הללו ניתן לחלק לשתי קבוצות: מצבים נורמטיביים ומצבים שאינם נורמטיביים, מצבי לחץ ומשבר: מחלה של אדם צעיר מוגדרת כמצב שאינו נורמטיבי בשל הגיל הצעיר. במצב זה ייתכן והמשפחה תזדקק לתמיכה רגשית גבוהה מן הרגיל בין חבריה והיא תעבור לרמת לכידות גבוהה ואולי אף סבוכה. הגבולות בין חברי המשפחה ישתנו ויעשו מטושטשים. מצב זה אינו פתולוגי משום שהוא מאפשר למשפחה להתמודד עם מצב משברי המצריך לעתים קרובות תמיכה רגשית ולכידות גבוהה. חוסר יכולת להגמיש את הגבולות ולקבל את התמיכה, עלול לעכב את התמודדות המשפחה עם המצב המשברי.
במקרים רבים, למרות העיסוק האינטנסיבי במחלה, על המשפחה להעזר בגורמים חיצוניים שיהוו מקור תמיכה שיעזור למשפחת להתלכד סביב המשימה של הבאת בן המשפחה החולה למצב טוב יותר. בכל עת בני משפחה זקוקים למקום בו ניתן לנקז את הכעס, התסכול, החרדה והפחד מפני העתיד.