כמעט מתוך אינסטינקט אנו נמנעים מלחוות עצב. כבר מגיל צעיר מלמדים אותנו להימנע מרגשות עצובים. כמבוגרים, נוטים לנחם ילד בוכה ולומר לו: "אל תהיה עצוב, תתעודד, יהיה בסדר, תפסיק לבכות, עוד מעט זה יעבור…". אמנם איננו מתכוונים לכך, אבל המסר שעובר (שלא בכוונה) שעצב הוא רע ויש להימנע ממנו. עם זאת, מחקרים הראו שעצב יכול להיות רגש מותאם שיש בו יתרונות אמיתיים. אך מדוע אנחנו כל כך פוחדים להרגיש עצב?
לעיתים עצב מתפרש בטעות כדיכאון. שלא כמו בדיכאון, עצב הוא חלק טבעי במהלך החיים, הוא תגובה הקשורה (לרוב) עם חוויות כאב, אובדן או רגע משמעותי בו אנו חווים שמחה הגורמת לנו להעריך את חיינו ולהזכר באנשים משמעותיים לנו. לעומת זאת, דיכאון עלול להתעורר ללא הסבר ברור או כתגובה מוקצנת ולא תמיד מותאמת לאירוע כואב. כאשר נמצאים בדיכאון, לרוב נרגיש קהים ומנותקים. זאת בנוסף לתחושת בושה, אשמה או כעס עצמי אשר יגרמו לחוסר אנרגיה וחיוניות.
לעומת דיכאון, עצב הוא רגש שיש בו חיות, מזמין שינוי ומזכיר לנו מה חשוב ונותן משמעות לחיינו, מה החמצנו ומה אנו יכולים לשנות. אדם המכיר וחווה את קשת רגשותיו ומאפשר לרגשות אלה לצוף באופן בריא ובטוח, יהיה מסוגל להתמקד ולהתבונן בהם, לגלות גמישות רגשית ומחשבתית ולהיות מסוגל להציב מטרות ולבצע שינויים. דיכוי או הדחקה של רגשות עלול לגרום לנתק רגשי ולחלקים באישיות שלא יהיו נגישים לעצמנו או לאלה הקרובים ומשמעותיים.
במהלך חיינו אנו מתמודדים עם מציאות מורכבת ולעיתים מכאיבה כגון: יחסים פוגעניים, דחיה, תסכול עמוק, תחושת חוסר ערך וכן כאבים קיומיים כמו אובדן, חולי, מוות של אדם קרוב וכדומה. זאת בנוסף לכאב בסיסי מזכרונות ילדות ועבר שכילדים לא הייתה לנו יכולת להבינם. באופן טבעי, ילדים תלויים בהישרדותם באחרים, הורים בדרך כלל. הורה זועם, אימפולסיבי מאוד אשר איננו קשוב ומרוכז אך ורק בעצמו ובצרכיו עלול לגרום לילד תחושת פחד ואף לאיום ממשי לקיומו. בשלב הילדות המוקדמת אין לילד יכולת להגן על עצמו ולבטא את רגשות הפחד והכאב, אלא נושא אותם עימו, לעיתים לכל מהלך חייו.
ישנן דרכי הסתגלות ותכונות שילדים מפתחים בילדות כדי "לשרוד".מדובר במנגנוני הגנה (לדוגמא: ניתוק, הדחקה והכחשה) המקנים מידה מסויימת של נוחות ובטחון. אך כאשר תכונות אלה ממשיכות ללוות במהלך החיים, הם עלולים להפריע להתפתחות תקינה. אם בילדות היו אלה מנגנוני הישרדות, אשר סייעו לעבור את תקופת הילדות, בבגרות הם הופכים למנגנוני הגנה לא אדפטיביים שבחלקם הרסניים. בשל הפחד מפני פגיעה רגשית, הגנות אלה עשויות למנוע קירבה וקשר משמעותי עם אחרים. זאת בנוסף להימנעות מלקיחת "סיכונים" אשר עשויים להביא להצלחה הן במישור הבינאישי והן במישור המקצועי.
הספרות והתאוריות הפסיכולוגיות מצביעות על כך שכבר בגיל הינקות, בטרם פיתחו כלים מתאימים להתמודדות, ילדים חווים תסכול וכאב רגשי. אינטראקציות קשות עם הורה יכול להשפיע על רווחתו של הילד והוא יפתח מנגנוני הגנה שיסייעו לו לשרוד. אנשים המשתמשים במנגנוני הגנה נוטים לנטרל חלק מחוויותיהם ולהתרחק מרגשותיהם האוטנטיים – מבטם מתמקד פנימה ולא החוצה אל האחרים והעולם. יכולתם לקבל ולתת אהבה נפגעת. במטרה להימנע מתחושת כאב ו/או עצב הם נוטים להגביל את קשריהם הבינאישיים ב"תן וקח".
אנשים רבים חוששים שאם "יתמסרו" לעצב, הם יסחפו לזיכרונות שכל כך התאמצו לא להנגיש לעצמם, הדחיקו היטב. חשש זה עלול להוביל לחיפוש דרכים אשר ימנעו מהם מלהרגיש חוויות מטלטלות, בעיקר כאלה המזכירות את העבר. כאמור, מנגנוני ההגנה נועד למנוע ולצמצם כאב רגשי. מסתבר שלעיתים קרובות, הגנות אלה הן אשר גורמות בפועל לפגיעה וכאב עצמי ובאנשים המשמעותיים לנו. לדוגמא: בנסיון מוטעה להגן על עצמנו, אנו עלולים להימנע מקרבה פיזית ורגשית בעיקר בקשרים זוגיים, שמוש בסמים ו/או אלכוהול, התמכרויות שונות הכוללים קניות ו/או ספורט וכו'. בסופו של דבר התנהגויות אלה מובילות להגברת כאב, תסכול ופגיעה לכל הצדדים בנוסף להחמצת חוויות חיוביות, שמחות ומשמעותיות בקשרים זוגיים ובינאישיים.
לא אחת, אנשים מגיעים לטיפול עם קשיים וסוגיות אובייקטיביות ויומיומים אשר לכאורה שייכים ל"כאן ועכשיו" של חייהם. הם אינם מקשרים בין ה"היום לאתמול". הם ידברו על רצון להקלה ושינוי מבלי להיות מודעים ולגעת בהגנות הראשוניות. מפחד שייתפסו בחולשותיהם הם יטו לדבר על חוזקותיהם ויכולותיהם. הם יאדירו את פעולותיהם ויתכחשו לפגיעותם, רגישותם וחולשותם. הם פוחדים שאחרים ינצלו את חולשותיהם, לכן הדחיקו אותם היטב ולא תמיד רגשות אלה נגישים להם עצמם.
יחד עם זאת, בקשר הטיפולי הם בוחנים עד כמה ניתן לסמוך על המטפל ולחשוף את רגשותיהם העמוקים ביותר. ברגע שמתבסס אמון, האדם מצליח לגשת לרגשות, לזכרונות, להבזקים מחוויות כואבות, כמו גם לתחושה של חוויה אנושית. דרוש אומץ אמיתי להנגיש לעצמך לרגשות אלה ולא להמשיך להמנע מהם. חשוב לציין כי למרביתנו ישנן הגנות אשר משרתות אותנו היטב אך אינן פוגעות באופן משמעותי בתפקוד וברווחה הנפשית שלנו, אלא מסייעות לה.
בעיה נוצרת כאשר מקהים ומדחיקים את מרבית הרגשות והנפש לא תמיד יודעת לאבחין בין עצב לשמחה לדוגמא. היכולת להרגיש היא חלק מהקיום האנושי. רגשות הם סימני דרך, ידע ומידע העוזרים לנו לשרוד ולהתפתח. כאשר אנו מדכאים רגשות "שליליים", אנו מאבדים קשר עם הרגשות ההסתגלותיים כמו אהבה, תשוקה, חום, מאווים ורצון. מכאן אנו מתקיימים במציאות בה יש פחות חיות והגשמת מטרות. כשאנו נמנעים מלהרגיש, אנו מאבדים חלק משמעותי בקשר עם עצמנו ועם האנשים הקרובים לנו. לעומת זאת, כאשר אנו מאפשרים לעצמנו לחוות קשת רגשות, החיים מלאי משמעות, עומק ותכלית. זאת לצד הסיכוי שנרגיש גם עצב נוקב כאשר נסכים לחשוף את עצמנו לרגשות לכאורה "שליליים". הרווח מתהליך זה הוא התבוננות על הסביבה בעיניים מציאותיות וסיכוי לשינוי משמעותי.
אין ספק כי חשיפה לרגשות "שליליים" עלול להביא להעצמתם, העמקתם ולתחושת קורבנות של נסיבות החיים. לעיתים קרובות, אנשים נוטים להעצים או לצמצם את רגשותיהם, במקום רק להיות במקום בו מרגישים ללא פרשנויות רבות. עיסוק בעצב עלול להביא לחזרתיות והעצמת הרגשות ולרחמים עצמיים אשר יש בהם פוטנציאל הרסני ולא מסתגל. אך ללא לקיחת "סיכון" מאבדים את הסיכוי לביסוס קשרים טובים יותר ולהעשרת הקשרים הבינאישיים, לסיכויי הצלחה גדולים יותר בעבודה ובכלל.
אם וכאשר אנו מאפשרים לעצמו לחוות עצב אמיתי על דברים אמיתיים, הרגש יכול לנוע דרכנו כמו גל אשר מגיע לשיאו ואז לשטוף את הכאב אשר לבסוף מתפוגג, פשוט "לצוף על הגל" עד שהוא חוזר לחוף מבטחים. אין זה אומר שהכאב יעלם לנצח, אבל אנו יכולים ללמוד להרגיש אותו כשהוא מתעורר ולאחר מכן להמשיך לחיות את חיינו, להרגיש חיוניים, אמיתיים ומאוזנים יותר בתוך עצמנו.
כאשר אנו בוחרים להרגיש ולהתעכב על הרגשות, לתת להם לעבור דרכנו, אנו למעשה עושים החלטה לחיות חיים יותר מגוונים ומכוונים. אנו יכולים ללמוד לקבל את העובדה שאנו זקוקים לרגשות כדי להתפתח, הם מחברים אותנו לעצמנו, למה ולמי שאנו אוהבים ורוצים.
מרבית האנשים חוששים משינוי יסודי בזהותם, בין אם הוא חיובי או שלילי. מטפל יכול לעזור למטופל להבין את מלוא המשמעות וההשפעה של מנגנוני ההגנה על מהלך חייהם, לסייע לנתק את הדימוי השלילי של עצמם שנוצר במשפחת המוצא, לתפוס את ילדותם ואת מצבם המשפחתי באופן מציאותי ולהתרחק מחשיבה עצמית שלילית והרס עצמי. ולערוך שינוי התנהגותי ותפיסתי ביחס לעצמם.
באופן כללי אנשים אנשים אינם ששים לקרוא תיגר על ההגנות הפסיכולוגיות שלהם, משום שהגנות אלו היו פעם חיוניות והגנו עליהם כשהיו פגיעים ביותר. לכן חיוני שיבנה קשר אמון במטפל שיוביל אותם בבטחה לשינוי.