כאשר ילד מבטא את עצמו בכעס, בצעקות ובהשלכת חפצים, אנו מבקשים ממנו ומלמדים אותו להשתמש במילים ולבטא את מה שהוא מרגיש ולא להתנהג את רגשותיו. אנחנו אומרים לו "תשתמש במילים, תגיד מה אתה מרגיש…". אבל כשהדברים נוגעים לאנשים מבוגרים, נשאלת השאלה עד כמה הם באמת יודעים להשתמש במילים באופן שיסייע ולא יזיק, לומר מה הם מרגישים.
למילים עוצמה רבה. לכן, חשוב לשים לב לאופן השימוש במילים: צורת דיבור, בחירת מילים, קצב דיבור ואינטונציה. כאמור, לכל אלה השפעה רבה על השותפים לשיחה, על היכולת והנכונות להקשיב ועל האפקטיביות של השיחה. דהיינו, חשוב מה אתה אומר והדרך בה הדברים נאמרים.
באחד הימים, בעודי ממתינה בתור במרפאה הקשבתי לאמא שדיברה לבנה הצעיר. הדברים שנאמרו היו קשים הם מבחינת התוכנן והן בדרך שנאמרו. נראה כאילו הדברים כוונו לפגוע בילד ולהכניע את רצונותיו. ניתן היה לראות שהאם הייתה מתוסכלת וחסרת יכולת להעביר את תחושותיה באופן ברור, אמפטי ויעיל. לא היה קשה לראות כיצד הילד מתכווץ בכסא ומתנתק. לאחרונה, פגשתי זוג שהגיע בבקשה שאסייע להם לפתח תקשורת טובה ויעילה. במהלך הפגישה ישבתי והקשבתי לשניהם, לשימוש במילים ביקורתיות, מעליבות ומשפילות אחד את השני. יש דוגמאות רבות לאופן שבו אנשים משתמשים במילים ש"מקדמות" לפגיעה, עלבון, כעס, תסכול והתנתקות פיזית ורגשית.
השבוע הייתי עסוקה במחשבה על משמעותן של מילים – אלה שנאמרו ואלה שלא. כולנו יכולים, (כמעט ללא מאמץ) להיזכר במילים שלא היו צריכות להיאמר, להצטער על משהו שכבר נאמר ואי אפשר לקחת את המילים חזרה. לאחרונה קראתי מאמר על "דיבור נכון" בבודהיזם – שמשמעותו להימנע מארבעה סוגים של דיבור מזיק ומפלג: שקר (לומר מילים בכוונה להציג את האמת באופן כוזב), דיבור מפלג (במטרה ליצור קרע בין אנשים), דיבור פוגעני (רצון להכאיב לאחרים) ורכילות (לומר סתם דברים ללא כל כוונה רעה ובכל זאת עלולים לפגוע באחר). לכן, כדי לא לכאוב, להכאיב ולפגוע עלינו ללמוד להשתמש במילים שיפחיתו את הכעס, יקדמו הבנה ובעיקר יהיו מועילות לקשר.
לצערנו, אנו חיים בעידן בו מילים נאמרות ונכתבות מבלי להבין עד כמה הן פוגעות ומסוכנות. דברים קשים נאמרים בקלות (בעיקר במדיה החברתית) בלי לקחת בחשבון את ההשפעה וההשלכה הממשית על אלה שהמילים כוונו אליהם. המדיה החברתית והטקסטים הכתובים (ווטסאפ, SMS וכדומה) מעצימים את הדברים, בעיקר משום שאיננו רואים את האדם אליו מכוונים הדברים, אנו שולחים את המילים "לחלל", בלי שנהיה עדים וניווכח כיצד המילים משפיעות על הצד המקבל.
נראה כי ככל שאנו מתבגרים, משתנה יחסינו למילים ודיבור. צעירים נוטים להאמין שכל מה שיש להם לומר הוא מקורי, ייחודי ויוצא דופן ולכן חשוב להם לומר את דעתם. יותר, מכך הם בטוחים שיש אמת אחת ויחידה והיא שלהם. צעירים זקוקים למילים, להכרה ותיקוף כדי לבסס את ה"אני" שלהם. אבל, ככל שהאדם ואישיותו מתפתחים, אמורה להתפתח ענוה, כנות וצניעות שאיננו יודעים הכל ומה שאנו יודעים, גם הוא לא בטוח ומוחלט, אין אמת אחת אלא יש גרסאות רבות ל"נכון" או "לא נכון".
לכן, ברי המזל שבינינו מבינים שהאמירות שלנו מתחילות לאבד אט אט את תחושת ה"חשיבות". יתר על כן, מתחילים להבין את משמעותן והשפעתן של המילים, הלכה למעשה, כיצד הן עלולות להשפיע על יחסים ועל תחושת הרווחה הנפשית האישית של כולם. לכן, חשוב לקחת אחריות על המילים, לשים לב באופן פעיל ולתרגל דיבור נכון יותר , בעיקר בשלושה מישורים:
• להשתמש באופן מודע במילים המספקות תמיכה ועידוד. לפני שאומרים משהו, יש לחשוב כיצד אני יכול לומר את הדברים באופן שיהיה בהם משהו חיובי או שעשוי להעניק בתוך המסר גם תחושה טובה.
למילים פוטנציאל ותכלית להעצים את האחר, גם אם רוצים לומר לאחר משהו שיש לנו ביקורת עליו. לסמנטיקה משמעות רבה – אם במקום לומר רע" נאמר "פחות מוצלח, פחות טוב"… במקום לומר "אתה חייב" להשתמש ב"אתה יכול?" זה נשמע אחרת, פחות מעורר התנגדות יותר מחבר מאשר מפלג, יותר מגייס מאשר מתנתק.
• לא תמיד יש לאדם את היכולת להעביר ולנסח באופן מדויק את עוצמת הדברים והחוויה. לעיתים קרובות, מילים קשות חוטאות למסר אותו רוצים להעביר. ייתר על כן, במקרים רבים אנשים מבינים מה אתם מרגישים גם אם לא תשתמשו בכל המילים להביע את הדברים. עצם התחושה שהבינו מה אתם מרגישים, מייתרת את הצורך במילים. זה מעבר לשפה.
• לבסוף, אנשים מרגישים כשהשותף לשיחה אומר משהו שהם אינם מסכימים איתו, זו האחריות שלהם לתקן ולהסביר שוב ושוב מדוע הוא טועה, שעליו לתקן ולשפר את הפרספקטיבה של האחר על הדברים.
דיבור נכון או מודע מלמד כיצד לומר פחות ולא יותר. אותם כללים חלים על איפוק באמירה, במחשבה ובכתיבה. כאשר מרגישים מוטרדים ומוצפים, חשוב לא להגיב, לכתוב, לסמס וכו', בעיקר לאנשים שיחסינו עימם משמעותיים לנו. מסתבר ששתיקה ואיפוק חזקים יותר ממילים, בעיקר כאשר קיים דחף להגיב "כאן ועכשיו". לא בכדי מאמר "שתיקה שווה אלף מילים".
באופן מפתיע יש צורך במעט מילים, כאשר מתרגלים דיבור מודע והשותף לשיחה אומר משהו שאינני מסכים איתו. אפשר "בקלות" להשאיר את הדברים כמו שהם ללא צורך לשנות את דעתו של האחר ולהעצים את דעותיי ורעיונותיי; האמת שלי איננה תלויה בהתאמה לאמת של האחר. כל אחד מהצדדים יכול להחזיק בו זמנית בדעותיו וניסיונו.
כאשר צריך להגיע להסכמה בנושאים מעשיים כמו ילדים, כסף וכו' ולא מגיעים להסכמות – אפשר לבחור ללחוץ (באופן זמני) על כפתור וירטואלי "השתק" (mute). לבחור בפסק זמן לחשיבה, לא לומר דבר ממה שהיינו רוצים לומר. הדבר מאפשר בחירה מתי וכיצד לומר את הדברים בצורה שיכולה להיות מועילה למצב ובאופן שהאחר יכול לשמוע. ישנן אין ספור דרכים ואפשריות לשמוש בכוחן של מילים.
מצאתי שיחסים מתנהלים בצורה הרבה יותר חלקה כאשר בוחרים לומר פחות ולא יותר, לעתים לא לומר דבר, לא מתוך כעס אלא מתוך הבנה לגבי חשיבותה של שתיקה. באופן פרדוקסלי, צמצום במילים מביא ליותר שקט והבנה. בכל פעם שמרגישים ש"מוכרחים" לומר משהו, אבל מתאפקים, מדובר בסוג של ניצחון אישי, בדרך להבנה ולשליטה באימפולסיביות שבנו. בסופו של דבר התחושה היא של חופש, של שליטה עצמית ולא של שליטה של האחר בנו.
פעמים רבות, הדבר אותו אנו צריכים לשנות וללמוד הוא לצמצם את המילים ולא להפך. מציעה (בתקוה להוסיף שקט), כי לפני השימוש במילים, נשאל את עצמנו האם המילים שאנו רוצים להשתמש בהן יסייעו או יזיקו? לחשוב על מציאת פתרון משביע רצון במקום לדוש ולחפש את הסיבות ואת האשמים ליצירת הבעיה.
כאשר ממתינים ושואלים כיצד מתקדמים מכאן, אנו גורמים לעצמנו ולאחר לחשוב על תנועה שיש בה התקדמות, על בחירה חדשה שאפשר לעשות ולא על התדיינות חוזרת ונשנית ביחס לסיבות לבעיה. דיון חזרתי איננו מביא להתקרבות, ולפתרון הבעיה, אלא להפך. עיקר המטרה היא למנוע תקלה בעתיד ופחות "חפירה" מה הוביל ליצירתה.