כאשר אנו עוסקים ב"התערבות בשעת משבר", אנו עוסקים ברשימה ארוכה של משברים אשר בעקבותיהם יש מקום להתערבות מסייעת ומטפלת. בדרך כלל מדובר במשברים העלולים להשפיע ברמת הפרט, המשפחה והסביבה הקרובה. אנו עדים לכך שכל הרמות והגורמים שמניתי, יושפעו בעקבות האירוע. מהו אירוע משברי? המונח "התערבות בשעת משבר" הוא תרגום מאנגלית למונח "Crisis Intervention".
משבר מתייחס למצב של הפרת איזון, קטיעת או הפסקה ברצף החיים היומיומי. משבר יכול להתרחש מסיבות רגשיות אישיות כמו דכאון, חרדה, או מאירועי חיים שאין לנו שליטה עליהם. במצבים משבריים מתעורר קושי במציאת פתרון באמצעים הרגילים העומדים לרשותנו לפתירת בעיות. מדובר במצב קיצוני המשפיע על כל הנוגעים בדבר.
משבר הינו זמן של החלטה, שיקול דעת, נקודת מפנה שיכולה להיטיב כמו גם להרע את המצב. לדוגמא: משבר יכול להיות ברמה האישית, המשפחתית והסביבה הקרובה. כשאנו מדברים על משבר, התכנים שעולים הם: מחלה במשפחה, מוות, גירושין, פיטורין ממקום עבודה, תאונת דרכים, תקיפה מינית, פיגוע וכו'.
במשבר נדרשת התייחסות מקצועית מהירה וממוקדת לאבחון מהיר של הבעיה, לבחירת הטיפול המתאים לאופי המשבר, לאדם ולסביבתו.
בטיפול נכון ומתאים אפשר לצמצם את הסבל, להחזיר את התפקוד ולחזור לאיזון. התערבות מהירה בשעת משבר עשויה למנוע בעיות וקשיים ממושכים יותר לאדם עצמו ולסביבתו.
מטרת ההתערבות בשעת משבר
1. הקלה על סימפטומים הקשורים במתח וחרדה בעקבות האירוע
כאשר השגרה מופרעת באופן קיצוני ומאיים, המתח והחרדה יכולים להיות נחלתם של הנפגע הישיר מהאירוע, בני משפחתו, וכל הנוגעים אליהם. בעקבות אירועים כגון אלה שצוינו, עלולים להופיע בנוסף לחרדה ולמתח, עוררות רגשית ופיזיולוגית גבוהה, תחושת חוסר ודאות, שינויים קיצוניים במצב הרוח, תחושת דחיפות והעדר יכולת התארגנות. אחת המטרות הראשונות היא הרגעה והקלה בסימפטומים.
2. החזרת הנוגעים באירוע לרמה תפקודית שהייתה לפני האירוע.
אירועים משבריים מוציאים את האדם וסביבתו משגרת היום. באירועים חריגים שיש בהם השפעה קשה על האדם והסביבה, התפקוד הרגיל והנורמאלי משתבשים. על כן אחת המטרות של התערבות בשעת משבר, היא להחזיר את המסגרת לשגרה המוכרת לפני התרחשות האירוע.
3. זיהוי גורמים משפחתיים, סביבתיים וכן כוחות היכולים לסייע ולטפל.
לאור האירוע שקרה, מה יש לעשות – מי הם הגופים או הפרטים, בתוך המסגרת ומחוצה לה שיכולים לסייע? לדוגמא: מיפוי צרכי המשפחה בטווח הקצר ובטווח הארוך, סדר עדיפויות בתוך המשבר, חלוקת תפקידים מרמת בני המשפחה הישירים, בני המשפחה הרחוקים יותר, חברים, ארגונים וקהילה.
4. ברור לגבי הכוחות שאיפשרו בעבר להתמודד עם נושאים דומים, במטרה להסיק מסקנות מהאירוע ושיפור דרך ההתמודדות בעתיד.
זהו שלב הסקת מסקנות לאור הטיפול בעבר ובהווה וברור אפשרות שיפור דרך ההתמודדות בעתיד. דהיינו, חיזוק מנגנוני ההתמודדות – אם חלילה יגיעו משברים עתידיים, להגיע מחוזק ו"מצויד" טוב יותר להתמודדות.
לעיתים עוצמת המשבר דורשת התערבות תרופתית בשל מצב של דיכאון או חרדה בלתי נשלטת, במקרה כזה יש להפנות לרופא המטפל או לפסיכיאטר על מנת להעריך את מצבו של האדם במטרה להחזירו לרמת התפקוד שלפני התפתחות המשבר.
תאור מקרה:
כאשר מ. פנה אליי בעקבות פיטורין אשר לדבריו "נפלו עליו כרעם ביום בהיר", ראיתי אדם שנראה כשבר כלי שכל עולמו חרב עליו. מ. בן 52, איש היי טק, נשוי ואב ל-4 ילדים בגילאים 22-8. אשתו עובדת במשרה חלקית והכנסתה נמוכה.
מ. חש נבגד על ידי המעביד שמשך שנים העריך אותו, תיגמל אותו והיו ביניהם יחסים "ממש כמו משפחה". כאשר המעביד פיטר אותו וסיים אתו את הקשר מ. חש כעס גדול על כך שהוא לא ראה אותו ראוי להמשיך בעבודה, לא רצה לשוחח איתו לפני הפיטורין כדי לנסות ולשפר את הדרוש שיפור, הוא חש חסר ערך. מ. חש שהיציבות והביטחון נלקחו ממנו, מה שמוכר ומקנה ביטחון איננו עוד. במקום זאת הוא חש מתח נפשי, אי ודאות, לחץ, בדידות וכעס. חשיבתו הייתה טוטאלית בתחושה שלעולם לא ימצא מקום עבודה אחר, הוא לא יוכל לפרנס יותר את משפחתו והם עלולים לאבד את כל נכסיהם, כולל הכוחות המשפחתיים.
הכלי המרכזי בפגישה הראשונה הייתה מתן לגיטימציה לבטא את כל המחשבות והרגשות הקשים, הנורמליזציה, כלומר מתן התחושה שתגובה של משבר ומצוקה נפשית בעקבות פיטורין בגיל מבוגר, הם תגובה נורמאלית לחלוטין, גם אם העוצמה גבוהה מאוד. היה צורך לערוך אבחנה בין הראיה הפסימית הנובעת מחרדה לבין מצב מציאותי בו קשה, אבל ניתן למצוא עבודה. או לחלופין ניסיון להידברות עם המעביד על מנת לנסות ולהבין את המהלך שהביא לפיטורין. נעשה ניסיון לחזור ולהטעין את המצברים שהתרוקנו מהלחץ. לאפשר הרגעה, מנוחה, והקלה במה שיוצר את הלחץ.
בשלב השני בדקתי את יכולתו של מ. ללמוד מניסיון עבר של משברים ולהבין מה קרה ומה עזר לו להתגבר. לזכור מה עזר לו להתגבר, מה הוא חשב והסתבר כלא נכון, להכיר את הנטייה שלו לפסימיות ולדעת שיש לו נטייה לחשיבה טוטאלית ולא מציאותית.
בנוסף, היה חשוב לגייס תמיכה מהסביבה, בת הזוג, חברים, הורים. השייכות נותנת חיזוקים וביטחון. חשוב בעיקר לשתף את הסביבה, במחשבות השליליות והדאגות, להשתמש באחרים כמסגרת תומכת, אשר יכולה לעזור ולתמוך וגם כמקור למציאת מקום עבודה חלופי. לשם כך צריך היה לפתח את הנכונות לשתף, ולא לחוש בושה וחוסר ערך.
נערכו מספר פגישות אשר אפשרו התאוששות והתארגנות ואף הבנה מה קרה ולמה. מ. חזר לעצמו, דבר שחיזק מאוד את תחושת הערך העצמי ואת האמונה בחוזק שלו להתמודד במצבים קשים בעתיד. בעקבות כך מ. פנה למעבידו לשעבר בבקשה לפגישה ולשיחה אישית ביניהם, במטרה להבין מה היו הגורמים שהביאו לפיטוריו והאם ישנם קשיים עליהם לא דיברו בעבר והם אלה שהביאו לפיטורין. כאשר מ. הגיע לפגישה עם המעביד הוא היה מפויס, פחות כועס וחרד. הדבר איפשר שיחה כנה ופתוחה על המניעים של המעביד לפיטורין, והבנה של מ. את התרומה שלו לכך. בסופו של דבר המעביד מוכן היה לתת למ. אפשרות נוספת לחזור לעבודה אבל מ. החליט שבכוחו לנסות למצוא מקום עבודה חלופי בטרם יחליט אם לחזור למעבידו.
ולבסוף, ההבנה מה בסיטואציה הנוכחית מעורר בנפשנו תחושה מפחידה וטוטאלית כל כך שאנו חשים שהיא מעבר לכוחותינו, היא "הרווח" העיקרי אותו נושא האדם לחייו. ההבנה שדברים כאלה קורים במציאות, והם לא סימן לכישלון מוחלט אלא לקושי אובייקטיבי וכך צריך להתייחס אליהם.