תחושת ה"הייתי צריך…אילו רק…חבל שלא…" אלה הן תחושות ומחשבות הפוגעות ברווחתנו הרגשית. מדובר בתחושה קבועה כמעט של החמצה. כאשר מצד אחד, אינך חי את החיים ש"יכולת" לחיות. ומהצד השני, ציפיות הסביבה החברתית והמשפחתית שהיית "צריך…" כדי שחייך יסתדרו טוב יותר.
המחשבה שהייתי "יכול" ו/או "צריך" היא אין סופית: החל מבחירת מקצוע, לימודים, בחירת בן זוג, בחירת מקום מגורים, להישאר בקשר או להיפרד, בחירת קרבה/מרחק מהורים וכו'.
ה"הצריך" הכמעט יחידי, הוא שחרור מתחושת ה"צריך". קשה לעשות זאת, אבל אפשרי. שינוי מסוג זה, כרוך לעתים בגרימת כאב, אכזבה לעצמך, ולסביבתך המשפחתית והחברתית. משמעות השחרור, היא ללמוד לחיות גם עם האכזבה והצער שאתה עלול לגרום לאחרים שאתה יקר ללבם.
לרוב, אין מדובר בדבר מה ספציפי הגורם לצער, אלה על מכלול מחשבות שבבסיסן צפיה לא ממומשת. מחשבה אשר כורכת בתוכה חוסר בטחון וקושי ביכולת לקבל החלטה. התוצאה: חוסר שביעות רצון מתמדת ממרבית ההחלטות שנעשו בחיים. אנשים אלה מתנהלים בתחושה שיכלו לחיות אחרת ואינם חיים כפי שהיו צריכים/ רוצים/יכולים לחיות. ידברו על בחירותיהם השגויות ועל חיים נפלאים שהיו יכולים להיות להם אילו רק…
דרוש מאמץ ומאבק פנימי כדי להתגבר על חשיבה מערערת של "הייתי צריך…". מדובר באתגר אשר דורש שינוי מחשבתי ורגשי – התמורה הנה סוג של חופש ושחרור יחסי. אין מדובר בשחרור מוחלט, אלא עבודה יומיומית לשיפור ושינוי עצמי. חשוב לזכור שכבני אדם החרטה היא חלק אנושי הקיים בנו, וטוב שכך. לעומת זאת, חיים בתחושת החמצה מתמדת מחבלת באיכות החיים ומביאה עימה מחשבות דיכאוניות.
עיקר הקושי באתגר מסוג זה, הינו בתלות שיש לאחרים לבחירות שלנו, בתחושת האכזבה מאיתנו, בעיקר כאשר אנו משנים דברים שהאחרים מצפים מאיתנו. לדוגמא: אדם המחליט ללמוד מקצוע שאיננו שבע רצון ממנו, רק משום שלדעתו הסביבה ציפתה לזאת ממנו. הוא יתהלך משך שנים בתחושה ש"הייתי צריך…" לבחור מקצוע ולימודים אחרים, ללמוד משהו שבא לי… עכשיו מאוחר מידי… אחרי ההשקעה בלימודים, איך אני יכול לאכזב את המשפחה וכו'. על אדם זה ללמוד (בעצמו או בטיפול), לקחת אחריות לשינוי, להתחבר לרצונות ולצרכים התוך נפשיים של עצמו (גם אם הוא אמביוולנטי). או לפחות, לבדוק בכנות את האפשרויות האחרות ובהתאם לכך לקבל החלטה מחודשת או לבחור להישאר עם ההחלטה הראשונית.
נכון שמהלך כזה עלול לפגוע באנשים קרובים שעלולים להיפגע מבחירתך, חשוב להקשיב להסתיגויותיהם, לנסות להסביר ולעיתים אף לשאת ולתת עמם. אבל, בסופו של תהליך עליך לבחור את מהלך חייך ולא להמשיך להרגיש ש”הייתי צריך… ״ מבלי לעשות דבר.
ישנה תחושת חופש אדירה לחיות חיים שאתה רוצה ולא חיים שאחרים מצפים שתחיה אותם. מדובר בתחושה של חופש בחירה, של קרבה לעצמך, לצרכיך ולרצונותייך. לא ניתן לרצות את כולם. לכן מיותר לחשוב כל הזמן שהאושר של האחר תלוי אך ורק בנו.
המסקנה: אנו צריכים לבחור את המאבקים של עצמנו. יש לזכור שלא על הכול צריך להיאבק. ישנם דברים בחיים שאנו עושים כדי לרצות אחרים ולא בהכרח משום שאנו רוצים לעשות אותם. חשוב להתחשב באחרים וברגשותיהם, אבל חשוב מאוד לא לתת לזה לאמלל אותך.
שאל את עצמך את השאלה הבסיסית, האם אתה עושה כי "צריך" או משום שאתה רוצה? האם אתה מאושר יותר כשאתה נאמן לעצמך או כאשר אתה נאמן לצרכיהם של אחרים? משקל ה"רוצה" צריך להיות יותר ממשקל ה"צריך".