כשדף הפייסבוק, האינסטגרם או כל אמצעי אחר במדיה החברתית, מתמלא בתמונות על רקע נוף או שקיעה מרשימה, לצד הצהרות אהבה, נדמה כאילו "אם אתה לא שם אתה לא קיים". מי שלא הצהיר על אהבתו קבל עם ועדה, כנראה לא ממש אוהב. לא מעט אנשים מתמודדים עם תסכול סביב נושא זה, כמו גם סביב השאלה איזה צורך ממלאה המדיה החברתית.
הרשתות החברתיות, הופכות אותנו ל"מחוברים" הרבה יותר. מאידך, מחקרים חדשים מצביעים שמעולם לא היינו בודדים יותר מאשר בעידן הנוכחי. כידוע, לבדידות השלכות רבות על מצבנו הפיזי והנפשי.
הרשתות החברתיות הגיעו בעידן של שינוי, שבו הבדידות האנושית הלכה והתעצמה, הקשרים הבינאישיים הלכו והצטמצמו. הווטסאפ הוסיף בכך שגם יחסים קיימים הפכו ברובן להודעות טקסט והסמיילים הפכו להבעת רגש.
הבדידות הראשונית שאנשים חווים באופן טבעי, גרמה לעלייה בשימוש ברשתות החברתיות, שם הייתה "הבטחה" לחיבור אנושי לכאורה, לקשרים חברתיים משמעותיים ופוטנציאל להגדלת מספר החברים.
ברור לכולנו ש'בדידות' ו'להיות לבד' אינם דומים. לעתים, להיות לבד, יכול להיות מהנה. גם כאשר חיים בזוגיות, לפעמים רוצים להיות לבד. בדידות עלולה להתעורר, גם במערכת זוגית בה בני זוג מאמללים אחד את חיי האחר. בנוסף, אנו יודעים שבדידות איננה עניין של תנאים חיצוניים בלבד, אלא מצב רגשי.
בטרם עידן הרשתות החברתיות והטכנולוגיות הדיגיטליות, תחושת הבדידות הייתה קשה יותר – היו מעט מאוד מפלטים מפני הבדידות. כיום, כאשר ישנן אפשרויות רחבות יותר לסוגי קשרים מגוונים. עולה השאלה: האם הרשתות החברתיות גורמות לתחושת בדידות גדולה יותר? או שאנשים בודדים נמשכים יותר לרשתות החברתיות? התקשורת האינטרנטית מאפשרת סוג של תחליף לאינטימיות. במחקרים נמצא שרשתות חברתיות אינן מרחיבות את מספר החברים במציאות, אלא יוצרות אשליה שבה האדם עטוף בחברים.
לחברות ברשתות החברתיות יש מחיר: על האדם להציג עצמו באופן אטרקטיבי ומעניין, לכתוב מסרים שנונים וחכמים, להעביר מסרים שאחרים יתחברו אליהם, להשקיע במציאת והפצת התמונות היפות ביותר ולהעמיד פנים של אושר תמידי. הרשתות החברתיות כולאות אותנו במקום מתיש של העמדת פנים והשקעת אנרגיה בדמות חיצונית שלא תמיד תואמת את מה באמת ובתמים מרגישים מבחינת הדימוי והביטחון העצמי.
למרות שהטכנולוגיה שינתה את הכלים שיש בידנו להתחבר לאחרים, היא לא שינתה את הצורך הנפשי- פסיכולוגי הבסיסי להתחבר באמת לאחרים. מדיה חברתית יכולה לסייע לנו לספק חלק מהצורך החברתי בכך שאנו חולקים עם האחרים את הפעילויות שלנו והם חולקים איתנו את פעילותם. האדם זקוק למערכת יחסים עם אדם אחר ולא רק קריאה ושליחת עדכונים מה עושים, איך ואיפה. פגישה עם אדם קרוב אשר נעים לך איתו, יכול להיות הרבה יותר ממלא ומספק מאשר עוד פוסט או לייק במדיה החברתית
מדיה חברתית עלולה ליצור אשליה של להיות מחובר. אנשים סופרים את מספר החברים, הלייקים והשיתופים. נוצרת תחושה שיש לנו מערכות יחסים ואשליה שהחלק החברתי מספק וממלא. מנסיון, האנשים הבודדים ביותר הם אלה אשר יש להם את מספר החברים הגדול ביותר אשר מגיבים באהדה על כל תמונה, הם מרגישים שתגובות אלה משמעותיות עבורם, גם אם לא מספיקות.
לסיכום: לא יהיה נכון לומר שבעבר, טרם עידן הרשתות החברתיות המקוונות, היה טוב יותר. באמצעות הרשתות החברתיות גילינו שהטבע האנושי ניזון מצורך בסביבה חברתית אנושית וממשית; המחשב אינו דומה לקשר כזה, ולכן איננו מספק צורך מסוג זה.
הקשר הבן רגעי והשטחי שהרשתות החברתיות מציעות, אינו הצלה או כרטיס כניסה למקום של אושר מופלא, עולם מלא חברים וחוויות נעלות. לפעמים הוא אף מזיק משום שלפתע מתגלה האמת האנושית הפשוטה – הבדידות נשאר כפי שהייתה.
כאשר בדידות המלווה בסבל משקפת, למעשה, מצב רגשי המצריך בדיקה והסתכלות פנימה בנסיון להבין מה עומד מאחורי התחושות הקשות, כיצד להתמודד עימן, לשפר ולתקן במידת האפשר. ברור זה יכול להיעשות לבד או באמצעות טיפול הנוגע גם לתחושת הבדידות. הרשתות החברתיות מטשטשות את ההסתכלות פנימה והאנרגיה מופנית כלפי המפגשים עם ה"חברים" ברשת החברתית ומשכיחה לרגע מי אנחנו באמת. העיסוק ברשתות החברתיות מספק הזדמנות להתנתק מרגשות מורכבים וכואבים.
ייתכן והרשתות החברתיות אינן גורמות לנו להרגיש בודדים יותר, אך יחד עם זאת הן לא הופכות אותנו לשונים ממה שהיינו בטרם חברנו למדיה החברתית ואינן מאפשרות צמיחה אישית משמעותית, אלא "התחמקות אלגנטית" מחוויית הבדידות.