כשאתה מתוח ויש לך צורך לשוחח עם מישהו, מה אתה בעצם מבקש ממנו?
אחד המשפטים שאני נתקלת בהם שוב ושוב הוא: "רק תקשיב/י…" זו כל בקשתי כשאני מנסה לספר לך על מה שאני מרגיש/ה כשמישהו פגע בי, מה אני מרגיש/ה כשכשלתי במשימה, מה אני מרגיש/ה שלנוכח דילמה שהתעוררה, מה אני מרגיש/ה לנוכח תסכול כזה או אחר, מה אני מרגיש/ה לנוכח התרחשות כזו או אחרת, מה אני מרגיש/ה לנוכח חרדה שמציפה אותי וכו'. כשאנו משתפים בבעיה מציאותית שאנו חווים – אנחנו מבקשים לא לתת עצה, אלא אם כן אנחנו מבקשים מפורשות. אנחנו זקוקים בעיקר לאוזן קשבת – מבן/בת הזוג, מהורה, מאח או מכל אחד אחר אותו משתפים.
בשלב ראשון אנו זקוקים להקשבה ובאמצעותה לסוג של עזרה במציאת פתרון ביחס לסוגיה המטרידה אותנו. לרוב איננו זקוקים שמישהו יאמר לנו מה הפתרון שלו – לא תמיד הפתרון שלו מתאים לנו. פעמים רבות נותני העצות מרגישים שהאחרים כפויי טובה כשאינם מקבלים את עצתם, את נסיונם ואת רצונם הטוב, כתוצאה מכך, הם נעלבים ונפגעים.
האמירה "רק תקשיב לי…" נועדה כהתווית נגד לנטיה לתת עצה קונקרטית שתפתור מידיית את הבעיה. כאשר משהו פונה אליך ומבקש לספר את הבעיה שלו או כל דבר אחר, רצוי להימנע מלתת עצות מעשיות, לפחות בשלב ראשון. חשוב לשדר שמקשיבים, מבינים ומוכנים לתת עצה במידה ונתבקש. קשר טוב מתאפשר כאשר השותפים לו יודעים שהם יכולים לסמוך אחד על השני.
אדם ישאל עצמו: "האם אין זהחלק מתפקידו של המאזין למצוא פתרון…?" האם הקשבה בלבד תקדם לפתרון הבעיה? האם מותר לי להתערב ולומר את דעתי? התשובה היא כן!!!! אבל זו שאלה של עיתוי נכון. ראשית, חשוב לעודד את האדם אשר מעלה את הבעיה, להעלות בעצמו רעיונות לפתרון. רק כאשר הוא מיצה את רעיונותיו, אפשר לשאול אם אתה יכול הציע פתרונות נוספים. גם אז, להביא את הרעיונות שלך במקביל לרעיונות של מי שחווה את הקושי.
לשאול ישירות ובכנות אם הוא רוצה את עזרתך במתן עצות ורעיונות או הוא רק רוצה שתקשיב לו.
לפני כל מתן עצה או רעיון, במקום "רק להקשיב" אפשר להקשיב ואז לשאול את השאלה הבאה המתבקשת מתוך הדברים העולים. חשוב להגיב על מה שאנו שומעים. כאשר אדם מוטרד מספר לך משהו ואתה מגיב ושואל כדי להבין טוב יותר מה הוא מרגיש, הדבר מקנה לו תחושה שאתה לחלוטין אתו, מקשיב לכל מילה שלו באופן אמפטי ולא עסוק בלשפוט ולבקר אותו. משפט כמו: "זה בטח נורא מתסכל…" הוא אמירה אמפטית שאין בה הבעת דעה או שיפוטיות.
אין ספור פעמים שמעתי דיאלוג שבו אחד מהצדדים מנסה לספר על חוויה כואבת, מתסכלת ומכעיסה בעוד הצד השני עונה אוטומטית "את/ה… במקומך הייתי עושה… היית צריך לענות…" זהו דיאלוג שיש בו ביטול של כל אפשרות לדו שיח מכיל ואמפטי. כתוצאה מכך הדיאלוג מפסיק ותחושת הכאב, התסכול והכעס מתעצמים. מתבססת בהם התחושה שאין מי שיקשיב להם באופן אמפטי ומכיל, הם ימנעו מלשתף וישקיעו משאבים רבים בהסתרת רגשותיהם. אנרגיה זו תדלוף החוצה בדרכים שליליות ותחבל במאמצים ובאפשרות ליחסים תקינים.
דבר נוסף וחשוב, כאשר מישהו מספר לך משהו ואתה מוצף באסוציאציות אישיות שלך, התחושה של המספר שאתה קשוב לעצמך יותר מאשר אליו. הנסיון שלך חשוב, אבל לא פחות חשוב להקשיב.
משום שהוא המרכז כרגה וזקוק להקשבה שלך. יש להמנע מחלקים בהם אנו הופכים את היוצרות ומסיטים את המיקוד ואור הזרקורים אלינו ולא לאדם הזקוק לנו. אין זה פשוט, בעיקר במקרים בהם מרגישים מוצפים מהדברים שעולים בשיחה ושיש להם השפעה על חייו של המאזין וגם הוא עלול להפגע מהסוגיה.
אם נחזור לתגובה ולהקשבה נכונה, הריי עצה: באופן כללי, התעניינות טובה יכולה להתחיל עם שאלות: כיצד, איך או מה. לדוגמא: "מה הדבר הבא שעשית?…", "מה אתה חושב שהכי פגע בך…?", "מה ניסית לעשות עד היום כדי לשנות את המצב?…", "איך/כיצד ה.. הגיב ל.."? מה, כיצד ואיך הן שאלות פתוחות המזמינות תשובות רחבות יותר, בנגוד ל"האם אתה…?" המזמינות תשובות של מילה אחת כן ולא. המנע מלפתוח משפט ב"אתה לא…",משפט המתחיל כך, יוצק נימה שלילית לשיחה ונחווה כביקורתי, שיפוטי וחסר אמפטיה, לרוב מתסכל ומקצין את הקונפליקט.
שאלות של מה, איך וכיצד גורמות לאדם לחוש שמאזינים ועוקבים אחר דבריו. רובנו רוצים להרגיש שאנו משוחחים עם מישהו שבאמת מקשיב, מתעניין ותומך בעת מצוקה. בנוסף, שאלות אלה גורמות לאדם להמשיך עם הסיפור שלו, להתעמק ולראות צדדים נוספים שאולי היו נסתרים מעיניו כאשר המצוקה הציפה. השאלות עוזרות לאדם לחקור ולגלות היבטים נוספים של המצב. מידע נוסף מגביר את הסבירות לצמיחת רעיונות חדשים לפתרונות אפשריים של הקושי.
https://www.articles.co.il/…/%26%23039%3B%26%23039%3B%D7%A8…