חשיבה קורבנית מצמצמת את יכולת התפתחותו של האדם, בכך שאיננו לוקח אחריות אישית על מעשיו, מחשבותיו, נסיבות חייו, הוא נמצא במלכוד אשר קשה להיחלץ מתוכו ללא מודעות והכרה.
בני אדם החווים עצמם "קורבן" נושאים בתוכם כאב, כעס, אשמה, תחושת חוסר אונים וכדומה. הם חיים בצפייה למושיע וגואל אשר יקל עליהם ויסייע להרגיש טוב יותר. אנשים קורבניים מסתובבים עם סוג של עננה מעליהם בתקווה שמישהו יבצע את "ריקוד הגשם" וישנה עבורם את מזג האויר, יפזר חלקית את העננים הכהים ויביא לחייהם את אור השמש. זהו תפקיד, קשה, שהם מיעדים לאחר הקרוב. באמצעות המקום הקורבני האדם משחזר באופן לא מודע סוגיות כואבות של חייו. לדוגמא: חוויות ילדות מכאיבות המתעוררות בתוך מערכת יחסים (זוגית, משפחתית, חברית או אחרת) ומקבעות בתפקיד המוכר של "קורבן". הקורבנות לוכדת ומגבילה את המציאות ובכך מצמצמת את יכולת ההתפתחות הרגשית והאישית. אינטראקציה בינאישית, שלתחושתם איננה פועלת כראוי, משחזרת את תחושת הקורבנות הראשונית. במטרה לשנות דינמיקה זו, חשוב לפתח מודעות לדפוסים אלה. זו למעשה הדרך בה ניתן לערוך שינוי אשר יוביל לרווחה נפשית ורגשית טובה יותר.
בחיפוש אחר בן זוג, "הקורבן" יחפש "מושיע ומציל" אשר תפקידו לגרום לשני הצדדים להרגיש טוב יותר עם עצמם ויעצים את תחושת הערך העצמי של כל אחד מהם. למעשה, הקורבן והמושיע הופכים בסופו של דבר לקורבנות, ללא קשר לעמדתם הראשונית. התפקיד נלמד ונרכש במשפחת המקור, ומכאן מזדהים ונשאבים אליו עם יכולת מצומצמת לשינוי.
"המציל והמושיע" רואה עצמו מטפל אשר מסייע ועוזר ומכאן מוקנים לו ערכו, חשיבותו ומעמדו. תפקיד זה גם הוא, נלמד ונרכש במשפחת המקור ונובע מצורך מעשי ורגשי כאחד. האדם מזדהה לחלוטין עם התפקיד, נשאב אליו כמעט ללא יכולת שינוי. מכאן יחפש וימצא קשר עם אדם אשר יוכל להציל (קורבן). לעיתים קרובות המציל חווה עצמו כקורבן המרגיש נשלט בידי אחרים ללא יכולת לסרב לבקשה המופנית אליו (באופן ישיר או מרומז). הוא ימלא את תפקידו עד שלעיתים הקורבן יצטער על כך. הצדדים לכודים במערכת יחסים טעונה, תלותית המלווה בתחושה הדדית של אין אונים. הקורבן ירגיש חלש, חסר ערך אשר מטלות החיים גדולות עליו. בעוד המושיע יחוש שמוטל עליו כל הנטל ועליו להיות חזק, מיטיב, מאורגן, יצירתי וחכם. במקרים רבים, דפוסים אלה מתפתחים לטינה הדדית ומכאן קצרה הדרך לתוקפנות. כך נוצרת הדדית ברית המזינה עצמה, סוג של סימביוזה שקשה להפרידה משום ששני הצדדים זקוקים זה לזה על מנת להרגיש שלמים יותר.
לקיחת אחריות על מה שאיננו שלך: אין מדובר במתן תווית של "קורבן" ו/או "מושיע", אלא במטרה לשקף דפוס התנהגות אשר לעיתים מתפתח בין אנשים כאשר גבולות חיוניים מטושטשים או כמעט אינם קיימים. במערכות יחסים יש צורך גבולות ומגבלות כדי שכל אחד מהצדדים יקבל אחריות על עצמו, אתגריו וקשייו. אנשים אשר חווים תחושה של עצמי יציב, מטבע הדברים תהיה להם תחושת ערך, מסוגלות, הגשמה, יצירתיות וסיפוק. ערכיהם ואמונותיהם ברורים להם, נוטלים אחריות על ההשלכות של ערכיהם ואמונותיהם. יש להם יכולת הפרדה עצמית (לא ניתוק) ואינם לוקחים אחריות על ערכיהם ובעיותיהם של אחרים – חברים או בני משפחה קרובים. אנשים עם תחושה יציבה של עצמי יודעים להגדיר לעצמם מה הקושי שלהם ומה של האחר המושלך אליהם, תוך לקיחת אחריות.
ביחסים שאינם בריאים, מעצמים ומספקים, גבולות כמעט ואינם קיימים, אף אחד לא לוקח אחריות והכרה לבעיות ולקשיים של עצמו. במילים אחרות, הכל מושלך לתוך המיכל הנקרא "קשר". קיימת צפייה שבן הזוג או השותף הוא זה הצריך לדאוג, כמעט באופן בלעדי, לאושרו של האחר. ישנה ציפיה שבן הזוג יעשה הכל כדי לגרום להם לשמחה, הקלה ושקט נפשי. המסר הוא שעל בן זוג המושיע מוטלת האחריות לשלמות הקשר, לרווחה, לאושר ולפתרון כל סוגיה וקונפליקט של הקורבן.
לכאורה, ל"מציל ולמושיע" יש כח, עצמה ומשמעות רבה. מדובר במערכת יחסים מורכבת בה האחד מרגיש כי הוא שולט בשלומו הנפשי של האחר. מנגד, המושיע מואשם כאשר איננו מצליח להרגיע את הקורבן ועלול להרגיש אשם כאשר הוא לא תמיד "כל יכול". מערכת יחסים זו עלולה לסבול מרדידות, כעס, חוסר כנות, סיפוק, ואין בה כנות, הערכה, שותפות ותמיכה הדדית.
כאמור, בכל מערכת יחסים, בתקופות שונות יכולה להתקיים דינאמיקת קורבן-מושיע. לדוגמא: יחסי הורים ילדים בהם ההורים לוקחים אחריות ייתר על הקשיים אותם חווים ילדיהם. הדבר עלול להוביל לחוסר אמון של הילד ביכולותיו ולבסס את האמונה שאנשים אחרים הם האחראים בעיותיהם ולפתרונן, דפוס מתמשך לעיתים מהילדות לחיים הבוגרים. כיצד מתפתח דפוס זה? התשובה פשוטה: מאחר ותמיד היה מי שדאג למלא את צרכי הילד, לא נוצר בו צורך לפתח גבולות, ערכים, אמונות או תחושת ערך עצמי, הוא נשען על ההורה שימלא צרכים אלה, תוך קושי לבדל עצמו כאדם בוגר.
בחירה מול התחייבות: מטבע הדברים, מערכות יחסים אוהבות, מספקות ומתפקדות, מבוססות על תמיכה והבנה הדדית. ישנם מקרים בהם אנשים ה"מקרבנים" עצמם (לא במודע), מתוך אמונה שבן הזוג יראה את סבלם, יתגייס ל"הצלתם" ובכך יוכיח את אהבתו המוחלטת. מנגד ה"מושיע" המתגייס, הממלא והנענה לצרכי בן הזוג, חש שבתפקידו זה הוא זוכה לאהבה, הערכה ותחושת ערך אליהם שואף כל חייו. למעשה, שני הצדדים שואפים לאותה תוצאה, כאשר כל אחד עושה זאת בדרך אחרת.
אנשים במערכת יחסים כזו, יחוו בסופו של דבר, תחושת כשלון ואכזבה מאי מילוי הציפיות ההדדיות. הדבר גורם להאשמות, כעס ולפגיעה נוספת בזוגיות ובערך העצמי. אנשים אשר עוסקים בחיפוש אחר מילוי צרכיהם הפיזיים והרגשיים על ידי האחר, לא ילמדו לזהות צרכים אלה עבור עצמם, באופן חלקי או מלא. בכל מערכת יחסים, על האדם לקחת אחריות על עצמו, לבקש מאהוביו תמיכה ועזרה ולא פתרון ותיקון הבעיות. לעיתים קשה לעמוד מנגד ולומר לאחר "אני כאן בשבילך, אבל אתה צריך לפתור ולטפל בדברים בעצמך… אני לא הולך לעשות זאת בשבילך". עזרה לאנשים לעזור לעצמם יעילה יותר לטווח הארוך מאשר לעשות בשבילם. אין ספק שישנם מצבים בחיים שעל בן הזוג להתגייס ולסייע ככל שניתן, אך מאמר זה מתייחס למצבים בהם אחד הצדדים חש שהוא חסר אונים לנוכח מטלות החיים והשיגרה.
ערכה של מודעות עצמית: המפתח ליציאה והפסקת דינאמיקת "קורבן" ו"מושיע", היא שימת לב מתי נכנסים אליה ונלכדים בה. חשוב לזהות את הדפוסים, המגבלות, ההתנהגויות והאמונות אשר מניעים ומפעילים כניסה לתפקיד.
למציל ומושיע תפקיד הורי על מורכבותו: במקום לסייע ולתמוך, הוא עושה את המצופה ממנו ובכך שולט במצב ומציל את עצמו ואת תחושת הערך שלו. במקרים רבים, המציל גדל הוא גדל במשפחה בה צרכי התלות לא זכו למענה ואותה תחושה מלווה אותם במהלך חייו. הוא מטפל באחר כפי שלא טיפלו ודאגו לו וכך זוכה בהערכה והעצמה אישית. יש לזכור כי זו עשויה להיות חרב פיפיות, כאשר מצד אחד זוכים להערכה ולהעצמה ומצד שני, זהו תפקיד שעשוי להיות מעייף ומתסכל. לעיתים המושיע מרגיש עצמו קורבן, "קדוש מעונה", מתוסכל, תוקפני וכועס. הוא איננו יכול לוותר על מעמדו כמציל ומעודד את התלות אצל בן הזוג. חשוב לזכור כי המושיע הוא (ברוב המקרים) אדם אוהב, טוב ונדיב אשר יכול ללמוד להתבונן ולא להיכנס אוטומטית לתפקיד המושיע, אלא להיות תומך ומייעץ.
באופן אירוני, היציאה מדינאמיקת הקורבן-מציל היא דרך קורבנות. אחד מהצדדים או שניהם מרגישים שהגיעו למבוי סתום, אינם יכולים לשאת יותר את המצב והגיע זמן לשינוי. אין זה פשוט לוותר על עמדות רגשיות מוקדמות ומופנמות, יש ללמוד להסתגל לעמדה חדשה ולוותר על הישנה ששירתה מרבית החיים. הקורבן עשוי להרגיש נטוש והמושיע חסר תפקיד ונוטש. למעשה, שניהם מאבדים (או מוותרים) את זהותם המקורית עליהם לקחת אחריות אישית על רווחתם והתפתחותם.
משמעות הדבר היא פיתוח מודעות עצמית לערכים, אמונות, מגבלות ויכולות. במערכת יחסים של קורבן ומושיע עסוקים בעיקר בשאלה מה האחר מרגיש ביחס לעצמו ולמערכת היחסים. מכאן, הם הופכים להיות תגובתיים אחד כלפי האחר מבלי יכולת לשנות דפוסים מקובעים. מערכת יחסים שאין בה מודעות עצמית, מופעלת על ידי קבלת החלטות על בסיס רגשי בלבד, במקום קבלת החלטות מושכלות ומנומקות. זוגיות של קורבן ומושיע משתנה רק כאשר אחד או שני בני הזוג מפסיקים את הצורך התמידי להתמקד או לשנות את האחר ומתחילים להתמקד בצמיחתם האישית תוך תמיכה באחר.